לפני יומיים התפרסם סקר של מכון רושינק לפיו העולים מצרפת סובלים מהתדמית השלילית ביותר בקרב העולים לישראל. מאז שהתפרסם הסקר אני לא מצליחה להוציא את הדימויים שדבקו בעולים מהראש: "בגט וקרואסון", "עשירים", "אחראים למשבר הדיור" ו"לא ציוניים".
הראש חוזר כל הזמן לשנים הראשונות שלי כעולה חדשה מברית המועצות לשעבר, לימים בהם לדבר עם מבטא רוסי היה אות קין. ימים בהם המראה השונה, הלבוש והמבטא, היו מסומנים מיידית כחלק מעלייה של "זונות", "רעבים ללחם", "לא יהודים". ימים בהם העולים מבריה"מ שמעו באוטובוס, בבנק, בתור לקופת החולים או בסופר את העלבון "רוסים מסריחים, תחזרו לרוסיה...".
הסטריאוטיפים מהם סבלתי כעולה חדשה מרוסיה, ועוד אישה, צרבו בליבי צלקת שאני נושאת עד היום.
שובר את ליבי לקרוא בעיתון היום - 38 שנים אחרי שעליתי ארצה, 26 שנים אחרי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר, 26 שנים אחרי העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה - שעדיין לא למדנו כחברה וכבני אדם.
כמי ששברה את תקרת הזכוכית גם כעולה חדשה וגם כאישה, אני יודעת שהסטיגמות המרושעות נולדות מפחד - פחד מהאחר, מהשונה, פחד מהשינוי שאלה הזרים והחדשים יביאו איתם. אם ההיסטוריה היהודית לימדה אותנו משהו, זה ששנאת האחר, הפחד ממנו והסטריאוטיפים מביאים להרס ולחורבן, כי בסופו של דבר "כל ישראל ערבים זה לזה", ומי אם לא אנחנו נעמוד האחד לצד השני כשהפחד והסטיגמות יופנו אלינו שוב, כישראלים וכיהודים.
עוד ב-mako:
כשרת העלייה והקליטה וכחברת כנסת, לשכתי לא מפסיקה לקבל פניות קשות על אפליה, גזענות וסטריאוטיפים אכזריים כלפי עולים חדשים וילדי עולים. רק בשנה האחרונה טיפלתי במקרים כואבים של ילדים שנפגעו מספרים של משרד החינוך בהם ממשיכים גם היום לקרוא לרוסים "אלכוהוליסטים", וממורים שעדיין ממשיכים להפריד בין ילדים ממוצא אתיופי לילדים ממוצא אחר, מורים בבתי ספר שמענישים ילדים רק כי קראו ספרים בשפת אימם בהפסקה, ואפילו פרסומות פוגעניות עם אמנים מוכרים שמנסים לעשות סיבוב על גבם של עולים חדשים עם מבטא, שלא מבינים עברית.
כל עלייה ארצה הצילה אותנו כעם וכמדינה. כפי שהעלייה מבריה"מ הצילה את כלכלת מדינת ישראל, כך העלייה מצרפת מצילה אותנו היום. אך בעיקר, כל עלייה מצילה אותנו מעצמנו, כי נראה ששכחנו שבסופו של דבר אנחנו עם אחד עם מדינה אחת וגורל אחד.
הכותבת היא שרת העלייה והקליטה וחברת כנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו