ספי ריבלין בעייני הוא בהחלט שייך לדור של נפילים. הוא לא עוד אמן, עוד קומיקאי, עוד שחקן. הוא שילוב נדיר של כישרון יוצא דופן גם כשחקן תאטרון וגם של קומיקאי ובדרן. הייתה לי זכות גדולה מאוד לעבוד לצדו ולהנחות לצדו במהלך השנים, אבל התקופה שאני הכי זוכרת היא חנוכה 1993, לפני בדיוק 20 שנים, כשהנחתי לצדו את הפסטיגל. ארבע הצגות ביום זה אומר לבלות עם אדם ימים שלמים, מצאת החמה ועד צאת הנשמה. ישבנו סביבו וגאינו מצחוק מהבוקר עד הערב. היינו צרודים, לא מרוב הופעות, אלא מרוב צחוק. הבולמוס המטורף הזה שלו לחיים, השיגעון שובה הלב, הטירוף המקסים, והאנרגיה המתפרצת, הלהבות והאש שלו חיממו וליטפו את כל מי שהיה סביבו והפכו את כולנו למעריצים. בעיניים הזוהרות, המטורפות, הבוהקות ושובבות תמיד הייתה קריצה. הוא היה ילד קטן בתוך גוף של איש בן 50, שנעול בתוך גוף של מבוגר אבל מסרב להתבגר.
גם כששנינו עבדנו בטלוויזיה בחינוכית, כשאני עשיתי את בלי סודות והוא את הבית של פיסטוק, במסדרונות לא היו שומעים אף אחד חוץ מספי. הוא היה מצחיק אותנו וכולם פשוט היו נחנקים.
את התקופה האחרונה היה לי קשה מאוד לראות: מספי ניטל החוזק הכי גדול שלו – המילים. הוא לא יכל עוד להצחיק ולא לפטפט. במידה מסוימת אני חושבת שיש טוב שהאדם-גוזל הזה עף ועכשיו הוא יכול לנוח.
ספי היית פרטנר מדהים, חבר , איש מקסים ואני כבר מתגעגעת.