הידיעה על פטירתה של סוניה פרס תפסה אותנו לא מוכנים. נכון, מדובר באישה לא צעירה, בת 87. אבל בדיוק כמו בעלה, שמעון פרס, היה נדמה שהיא הייתה פה תמיד ולכן אין סיבה שאי פעם תלך. אבל הדיסוננס האמיתי בסיפור הוא אחר – איך זה שאנחנו יודעים על סוניה כל כך מעט, ובכל זאת נתקפנו בכזה צער על מותה? מה היה בה שהפך אותה לכזו אהובה למרות מעטה הסודיות שאפף אותה?
סוניה היא נציגה כמעט אחרונה של הנשים החזקות של הדור שלה. החלוצות, בונות הארץ. רבות מהן ילידות ארצות אחרות, שעוד גוררות איתן שאריות מבטא ושם גלותי. נשים רציניות, חמורות סבר, צנועות הליכות. סבתות שאמנם לא נטו לפנק אותנו הנכדים - אולי כי זה לא צנוע, אולי כי לא ידעו איך - אבל הרעיפו עלינו אהבה וטוב לב בדרכן המיושנת והכנה.
סוניה הוכיחה את החוזק שלה פעמיים. בפעם הראשונה (אם אפשר לקרוא לתקופה של 50 שנה "פעם") כשליוותה בשקט את שמעון לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו. הוא היה חלק משמעותי מהפוליטיקה הישראלית ומהמהלכים הגדולים של המדינה במשך עשרות רבות של שנים. בכל התקופה הזו סוניה הייתה איתו, היוותה לו בית, גידלה את ילדיהם. היום אפשר לטעון במבט פמיניסטי שהיא הייתה אישה כנועה שבזבזה את חייה בצל בעלה, במקום למצוא את הייעוד שלה. אבל אני נוטה לחשוב שליוותה את סוניה תחושת שליחות, ידיעה שתפקידה בחיים אולי קטן אבל משמעותו למדינת ישראל גדולה.
בפעם השניה סוניה יצאה אישה חזקה כשעשתה את המהלך ההפוך, וסירבה לעבור לגור עם שמעון בבית הנשיא. אחרי שישים שנה של חיים משותפים, היא הכריזה "עד כאן". לא קל לאישה בגילה להפנות עורף לאורח החיים שלה, אבל היא החליטה להתחיל בחיים חדשים. אז גם חטפה את מנת הרכילות העיקרית שלה.
כל השנים, סוניה הקפידה להתרחק מאור הזרקורים, מה שהיה בוודאי אתגר לא קל לאשתו של פוליטיקאי בקליבר של שמעון. מן הסתם גם זה עזר לשמר את התדמית הנקייה שלה, להגן עליה מכתמים ברזומה. אי אפשר להימנע מההשוואה המתבקשת אך הלא הוגנת לנשות הציבור של דורנו. למגלומניה של שרה נתניהו, לרהבתנות של נילי פריאל. אין ספק שאנחנו חייים בעולם אחר, ולכתה של סוניה פרס עצובה גם כי היא מזכירה לנו מי היינו ומי אנחנו היום.