מילא, אם היה מדובר במכירת טאבלט במחיר של 100 שקל לחתיכה, הייתי מבין את ההיסטריה, הפאניקה והטירוף ואת הרצון להרוג אחד את השני. אם היה מדובר פתיחת חנות חדשה של 'גאפ' שמציעה כל פריט ב-50 שקל שווה אפילו היה למות בשביל זה - טוב למות בשביל ג'ינס במחיר כזה, אבל ראבק, בשביל מסיכה? נו באמת. מישהו ירד מהפסים. בעל הבית השתגע.
אני ומסיכת האב"כ גמרנו מזמן את הרומן, עוד בימים של טרום מלחמת המפרץ הראשונה. אמרו לנו שסדאם חוסיין יחריב את המדינה בטילים כימיים, נחמן שי וצה"ל חפרו לנו כמה חשוב לקנות מדבקות לאיטום חלונות (אחר כך החלפנו את החלונות בגלל המדבקות שלא ירדו אפילו במים חמים וסבון). הבטיחו לנו שיש מאגר של אלפי טילים כימיים ושבלי מסיכה נמות מות קדושים ובסוף מה? לא כימי ולא סדאם, הפאניקה גרמה לכמה קשישים למות מחנק, אחרים הזריקו אטרופין והם בכלל לא ידעו שהם נרקומנים ועם ישראל חי וקיים.
ריח הגומי החליף את ריח החריימה
אמא שלי שתחיה היא מרוקאית במסווה של אם פולניה. היא מריחה ריחות של מלחמה ומבינה שהלך על החריימה של שישי. את ריח הדגים החריפים והתבשילים המרוקאים שהופכים כל אחד לנרקומן בישול, מחליפים ריחות הגומי העזים והחריפים של מסיכת האב"כ שצמודה לה מתחת לסינר הבישולים. מה אני אגיד לכם, הריח הזה כל כך ממסטל שלא צריך בכלל חשיש.
הרומן שלי עם מסיכת האב"כ נקטע לפני שהוא התחיל. באמת שניסיתי. התחלתי איתה, חיזרתי אחריה, אפילו שרקתי לה כמו ערס מתחיל, אבל זה לא הלך. היא רצתה הרבה יותר מזה. היא דחתה אותי, אז החלטתי פשוט לבתר אותה לחלקים ולזרוק לפח הזבל.
ומאז אני ממש לא מתגעגע. בימים האחרונים כשהחלה קדחת האב"כ לשטוף את ארצנו הקטנטונת, אמא שלי לא ירדה מקו הסלולרי שלי, כולל שיחות ממתינות והודעות קוליות. "חסר לך שאין לך מסיכת אב"כ" היא התריעה, והסבירה שהטילים הכימיים כבר באוויר. אז פשוט סיננתי אותה, סליחה אימא.
עם כל הכבוד לפיקוד העורף, לביבי ושיסלח לי גם הרמטכ"ל גנץ, אני לא מוכן למות בשביל מסיכה ובטח לא אב"כ.
>> ובינתיים באיביי: ישראלים מוכרים ערכות מגן