כמו שהרבה אנשים כותבים לאחרונה, 20 שנה אחרי אפשר לקבוע שהרוצח ניצח, ולא רק הוא. המנצח הגדול על הפגנות ה"בוגד" וארונות הקבורה הוא ראש הממשלה הנבחר. המחנה שהסית ועודד את הרצח, אותו פלג בימין שמוכן להכשיר כל מעשה ובלבד שימנע פינוי התנחלויות - מנהיג היום את המדינה, ומשתלט בשיטתיות על כלל מוקדי הכוח. האג׳נדה הגוש אמונית, זו שרבין זיהה עוד בחייו כמחריבת ישראל, מנהלת את חיינו. והחורבן ניכר.
חוצפה, תבוסתנות והפניית גב
שלשום, בהפגנה נגד ביבי ובעד הסכם שלום, לא הופיעו נציגים של המחנ"צ - המפלגה שמתיימרת להחליף אותו - מלבד ח"כ סתיו שפיר ושניים-שלושה פעילים. כותרת ההפגנה לא הייתה רדיקלית: פתרון מדיני, שתי מדינות לשני עמים, מילים שאפילו ביבי אומר לפעמים (מן הפה אל החוץ כמובן). העובדה שלמרות זאת הח"כים, הפעילים והצעירים של המחנ"צ לא הפגינו נוכחות משלבת חוצפה, תבוסתנות והפניית גב לבוחרים שלך ולעקרונות שלך, אבל זה לא לגמרי מפתיע: אני בטוחה שרבים בהנהגת המחנ"צ היום לא היו מזהים את העקרונות שלהם גם עם משקפת פתוחה. ככה מגיעים למצב שבו עצרת רבין של המפלגה נקראת "במותו ציווה לנו" - לא ברור את מה. מילים ריקות, חיבוקי כלום, הכל רק כדי לא להגיד מה הסיפור כאן בעצם, על מה הקרב מתנהל, מה אתם רוצים: שלום.
כשאין משקל נגד לטירוף החושים ההרסני ומשולח הרסן של הימין הנוכחי, לא פלא שהציבור מפסיק לראות בכם ובמה שיש לכם להציע אופציה. לא פלא שהציבור משתכנע עם השנים - וזה באמת שובר לב לראות - שרבין לא היה "האבא של כולנו" (אני לא מעריצה ביטויים רגשניים כאלה אבל זה היה הדיבור המרכזי אחרי הרצח), ואפילו לא מנהיג אחראי, חכם ואמיץ - אלא פושע אוסלו.
בקיצור, עשינו עבודה מחורבנת בשמירה על מורשת רבין, על החיים שלנו כאן ועל הערכים שלנו. היום, 20 שנה אחרי, אפשר להרגיע את עמית סגל שההתנחלויות לא ייפגעו בקרוב, שבריונות הימין משתיקה יותר ויותר מהאנשים שחיים כאן, ושפחות ופחות קולות מעזים להאשים את הימין המשיחי במצב המתדרדר - או חלילה להציע לו אלטרנטיבה. דווקא היום לא נשמעת מספיק השאלה הרלבנטית כל כך של חגי סגל: מטורפים, מה אתם עושים?
הכותבת היא עורכת וחוקרת במכון "מולד"