תשכחו מתחפושות מושקעות מסדרות טלוויזיה, השנה הטרנד החם של ליל כל הקדושים בארצות הברית היה הרבה פחות מתחכם – המציאות עצמה - או לפחות החלקים האפלים שלה. בין התחפושות שרצו ברשת ניתן היה למצוא "חליפת אבולה סקסית", "לוחמות דעא"ש סקסיות" או סתם לוחמי דאע"ש עם ראשים כרותים, ואפילו תחפושות של המטוס המלזי וקורבנות הטיסה המדממים. ואם זה לא מספיק בטעם רע בשבילכם, אז קבלו את הזוגות שהתחפשו לשחקן הפוטבול המכה ריי רייס ובת זוגו המוכה ג'ני פאלמר (זוכרים את הסרטון המזעזע?), ואת מי שבחר להיראות כמו ג'יאן גומשי, המוזיקאי ושדר ה-CBC, שהודח מתפקידו לאחרונה לאחר שכמה נשים סיפרו כי תקף אותן מינית.
התרבות בלעה את המציאות
הוויכוח סביב תחפושות מהסוג הזה תמיד זהה: אלה שחושבים שיש דברים שלא צוחקים עליהם מול מי שטוענים שהומור והגחכה הם הכלים הטובים ביותר להתמודדות. אבל בעבר הדיון הזה היה מתקיים לגבי אירועים רחוקים יותר. כמו במקרה של הזמר כריס בראון, שלפני שנתיים התחפש לאוסמה בן לאדן (שנה אחרי שחוסל), וזכה למתקפה מצד כלי התקשורת האמריקניים, שחשבו שזה Too Soon. אם זה היה "מוקדם מדי", אז מה אפשר לומר על תחפושות שנוגעות להתרחשויות אלימות שעדיין בעיצומן?
בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" טוענת הפילוסופית סוזן זונטג כי זרם התמונות הבלתי פוסק מעוות את תפישת המציאות שלנו ומקהה את הרגש שלנו כלפי סבל שאינו שלנו. הוגים פוסטמודרניים אחרים דיברו על כך שהדימוי החליף את מקומה של המציאות בחברה שלנו, שלמעשה אין עוד מציאות, רק דימויים. "דאע"ש זה ה'וויט ווקרס' ממשחקי הכס", אמרה לנו נלי תגר בכתבה שפורסמה כאן לאחרונה, במשפט שמסביר את זה מצוין.