יעל בר זוהר מצטלמת לללין בהריון (צילום: עודד קרני)
נשים רואות שמלה יפה, גברים רואים מחשוף גדול. יב"ז|צילום: עודד קרני

זאת הייתה אחת הסצנות הקשות ב"מחוברים" – שי גולדן הרים גיליון של "לאישה" שעליו צילום של יעל בר זוהר, והתחיל לרייר עליה. לאט לאט הוא העביר את המצלמה על פני החמוקיים הבר-זוהריים המפורסמים, ותיאר אילו תחושות כל איבר מושלם מעורר בו. ככל שהסקירה התמשכה, המבוכה שלי גברה, עד שהבמאי חס עליי ועבר למחובר הבא.

לא הייתי היחידה שהרגישה ככה. הקטע הזה הביא המון המון טוקבקים ועורר המון דיונים, דיונים שבהם הגברים בעיקר שתקו, והנשים זעמו על זה שהוא מתייחס אל יעלי כמו אל חתיכת בשר. ומה זה ההחפצה הזאת! יש אישה אמיתית מעבר לדמות על העטיפה!

המון זמן ניסיתי להבין למה הסצנה הזאת עוררה כל כך הרבה רגשות. זה הרי לא חדש שגברים חושקים בנשים, ואישה שמצטלמת במעט מאוד בגדים ככל הנראה באמת מעוררת תאווה. כולנו הרי רואות את הגברים שחוטפים נקע בצוואר כשעוברת ברחוב בחורה יפה והם לא מסוגלים להפסיק להסתכל עליה. חלקנו אפילו יודעות לנצל לא רע את החולשה הזאת. אז מאיפה הצדקנות? מה כל כך זעזע בגבר שמרייר על אישה?

גבר רואה שדיים, גבר חושב שדיים

נראה לי שמה שהיה כל כך מלחיץ בסצנה, זאת ההצצה לצורת המחשבה הגברית, בהנחה שגולדן מייצג אותה. רוב הנשים, גם המבוגרות והמנוסות יותר, לא ממש מצליחות להבין את עומק התשוקה הגברית, ואת העובדה הפשוטה שגברים מתגרים ויזואלית. לא שנשים לא מרגישות תשוקה, מרגישות, באמת, חברה טובה סיפרה לי, אבל התשוקה שלנו היא הרבה יותר מעגלית ולפעמים היא ממש מרפה מאתנו. לרוב הנשים יש תקופות שבהן הן לא חושבות על סקס ולא מתעניינות בו, גברים פחות חווים את ההקלה הזאת.

זו תופעה שנשים כנראה לא ממש מסוגלות להבין, וזה בסדר, לא צריך להבין הכל. אבל כשראיתי את זה מבעד לצוהר ששי גולדן פתח, הרצון הבוטה, החייתי הזה, היה נורא מביך. בכל זאת, הוא נראה בחור כל כך תרבותי.

אבל בסיפור הזה יש עוד גיבורה, יעל בר זוהר. זמן קצר אחרי שידור הפרק ראיינו אותה באיזו פעילות צדקה מהסוג שהיא אוהבת, ושאלו לדעתה על העניין. יב"ז ענתה שאם היא הייתה יודעת שבעלה מסתכל ככה על נשים אחרות, היא הייתה מרביצה לו. אז קודם כל, אני רוצה להרגיע אותה, בעלה מסתכל ככה על נשים אחרות, הוא פשוט מספיק חכם כדי לא להצטלם כשהוא עושה את זה.

אבל זה לא מה שהפריע לי. מה שגרם לחוסר נעימות הייתה הצביעות שעלתה מהאמירה שלה. מה בדיוק יעל בר זוהר חושבת שגברים מרגישים כשהם מסתכלים בצילום שלה בתחתונים, מחוך, חריץ שדיים מודגש ושפתיים לחות ופשוקות? "אוי, איך בא לי לקנות את הסבון שהיא מפרסמת"? אני די בטוחה שגם אם יענו אותם, 99 אחוז מהגברים בכלל לא ישימו לב שמעבר לשדיים יש גם סבון. מסתבר שכשגבר רואה צילום של אישה לבושה במעט מאוד בגדים הוא חושב על מעט מאוד דברים.

על מה בדיוק בנית את הקריירה שלך?

יעל בר זוהר מתפקדת כסמל סקס לאומי כבר 15 שנה בערך, ובזמן הזה היו מעט מאוד צילומים שבהם לא מככב חריץ השדיים שלה – וזה סבבה לגמרי, אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם הזעזוע שלה מכך שמסתכלים עליה כאובייקט מיני, כשהיא בנתה קריירה שלמה בדיוק על זה. למה בדיוק היא חושבת שאנשים ששים לצלם אותה, בזכות פרס הנובל בפיזיקה?

אין תמונה
כן, את מוכרת לנו חסה, יה רייט

אי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את המלכה האם של סמלי הסקס, פמלה אנדרסון. התנגדותה הנחרצת להתייחס לשאלות על העבר עמוס הסיליקון וקלטות הסקס שלה, כבר גובלת בפתטיות לשמה ובהעדר מוחלט של חוש הומור.

הגישה הצבועה הזאת ממש לא מחויבת המציאות. קחו את אנה ארונוב לדוגמה, שלעומת יב"ז יש לה אפילו מקצוע, היא לא "טאלנט", היא באמת רקדנית. הבחורה יודעת שהיא סקסית, ונראית כאילו היא חוגגת כל צילום ומבט, ובצדק. היא לא מסתובבת קפוצת תחת וחשופת שדיים ונורא נעלבת מזה שמישהו מעז להתחרמן עליה, להיפך, עושה רושם שהיא לגמרי סבבה עם זה. גישה כזאת היא הרבה יותר בריאה והגיונית, מאשר התמיהה של יב"ז על כך שמי שמסתכל עליה, לא חושב על דובוני אכפת לי.

>> הן התפשטו, כדי שאת תאהבי את עצמך