היום מציינים בישראל וגם מסביבנו את יום הנכבה. כמובן שזה מפחיד מאוד. כמובן שזה אומר שהפלסטינים לא השלימו עם קיומנו הריבוני כאן. כמובן שזה אומר שלפנינו עוד דרך ארוכה ומרה עד לחיים של שלום על הארץ המדממת הזו. כמובן שזה גם אומר שהניסיון של חלק מאתנו להפריד בין "כיבוש 67" ל"כיבוש 48" הוא אולי בעייתי משהו. אבל עדיין אינני פטור מהשאלה: מה צריכה להיות תגובתנו אל היום הקשה הזה?
אפשר כמובן להמשיך, ובצדק, לכעוס על הכעס שלהם, ולהשיב לדחייה ולהדחקה שלהם בדחייה והדחקה משלנו. אבל אפשר גם, אולי, לנסות להציע התחלה קצת אחרת. אפשר להתחבר אל הכאב, אל הפצע, אל הדמעות, של אנשים שנעקרו מבתיהם ועשרות שנים לא מוצאים מנוח.
לא, זה לא אומר שאנחנו האשמים, בוודאי שלא האשמים היחידים. זה גם לא אומר שעלינו לקום ולפנות בתינו ולחזור לארצות גלותנו. אבל דווקא עם שידע להתגעגע לארצו, שממנה נעקר לפני אלפי שנים, לא יכול להתנכר לגעגועים של מי שנעקר מארצו רק לפני כמה עשורים. אנו, שחווינו את הסיוט של הפיכתנו, כולנו, לפליטים מאירופה, מארצות ערב ומאפריקה, לא יכולים לעמוד עתה מנגד למול מאות אלפי הפליטים שסביבנו.
האם זה מחייב למסקנה פוליטית מסוימת? לעקור התנחלויות? להחיל את הריבונות הישראלית על יש"ע? להסכים לזכות השיבה? למחוק את שכונות עזה? כל אחת מהמסקנות הללו היא אפשרית אבל לא הכרחית, ולכל אחת מהן מחיר כבד.
למרות הפחד הגדול שלי, אני אתחיל בלהדליק נר של הזדהות עם הכאב. כאדם דתי, וכתלמידו של הרב קוק זצ"ל שהאמין בחיבור המחייב שלנו לכל רגב בארץ הזו אבל גם לכל אדם ויצור חי ביקום כולו, אנסה להתייחד בתפילה לריבונו של עולם ולאלוהי הארץ הפצועה הזו, תפילה לשלומם ולשלומנו.
ואת כל השאר? אשאיר לכל מי שיודע טוב יותר ממני.
לעילוי נשמותיהם של כל הילדים קרבנות השנאה, ובהם: יואב, אלעד והדס פוגל, דניאל וויפליך, מוחמד אבו סנן ומילאד סעיד עיאש