דייויד בלאט הוא מנהל מסור שהגיע לקליבלנד כדי לייצר מוצר, אבל אז הגיע לברון ושינה את הכל. אם בלאט רוצה להציל את הסדרה, הוא חייב ללמוד איך מתנהלים כשהעובד המצטיין שלך חושב שהוא יודע יותר טוב ממך. 4 הערות לסיכום ניצחון גולדן סטייט במשחק החמישי בסדרת גמר ה-NBA
דייויד בלאט הוא מה שקוראים קומפני מן. הוא עובד ומנהל מסור. בחיים אחרים הוא יכול היה לעשות קריירה מקבילה בענף אחר. הוא יכול היה להיות מנהל מצוין ב"היולט פקארד". הוא לא מהכוכבים שמבהיקים וזורחים ועפים תוך זמן קצר לראש הפירמידה. הוא מאלו שבונים את עצמם מלמטה. מסיימים שלב ומטפסים למעלה.
יש כמה בעיות עם הדפוס השמרני הזה. אחת מהן היא העובדה שבלאט מוצב במקומות האימון שלו כדי לשמר מוצר. בעיה אחרת צצה כשבלאט נתקל בקריאטיביות - כמו מחשב של היולט פקארד שנתקל בלהיט של אפל. את התוצאות אנחנו רואים בשני המשחקים האחרונים.
הבעיה הראשונה, לעומת זאת, דווקא לא הייתה צריכה להיות בעיה. כשבלאט מונה למאמן קליבלנד, הוא בעצם נקרא לדגל כדי לייצר מוצר. פתאום הנחיתו לו עובד שלא רק שינה את הייעוד, אלא גם חושב שהוא יודע יותר מבלאט.
קצת מוקדם לעשות סיכומים עבור בלאט. הסדרה עד עכשיו הולכת לפי הביתיות. קליבלנד צריכה עוד נס קטן, עוד משחק-על של לברון. אבל המומנטום נראה מכריע. מהסדרה הזו יכול בלאט ללמוד שני דברים: מערכת היחסים בינו לבין העובד המצטיין חייבת להתברר בפני הדירקטוריון; ושהוא חייב להבין את מגבלותיו. ההגנות של בלאט תמיד חיפו על התקפות שמרניות. בסדרה הזו המוגבלות של בלאט בהתקפה נחשפה. עכשיו הוא צריך להתנהג כמו מנהל, להאציל סמכויות. למצוא גאון התקפי.
עוד משחק הרואי של לברון, אין מה לדבר. ממשחק למשחק זה נראה כמו התפתחות עלילתית דרמטית באיזו סדרה טלוויזיונית או סרט של פקינפה. כשראש הכנופיה או אב המשפחה נותר כמעט לבדו, מימינו ומשמאלו נופלים ראשי המשפחה, מלאי התחמושת שלו הולך ואוזל, והוא מדמם ויורה, מתנדנד על רגליו ונאבק.
במהלך הסדרה לברון עורר אצלי אנטגוניזם מסוים. ההצהרה שלו אחרי המשחק על היותו השחקן הטוב ביותר בעולם הייתה אמורה להגביר אצלי את התחושה הזו, אבל צריך לקחת אותה בקונטקסט. זו סדרה שכתוב עליה "גולדן סטייט", אבל זו סדרה שאסור לשכוח לרגע מי הכוכב הגדול ביותר שלה.
גיבור על. ג'יימס|צילום: Ezra Shaw, GettyImages IL
3. קרי
זה הולך ככה: כמה שלברון גדל מתוך הקושי, ככה הכדורסל שלו נראה יותר ממסדי. הכישרון והנתונים הפיזיים התיישבו על יסודות בריאים. סטף קרי, לעומתו, גדל בתוך השובע. הכדורסל שלו הוא סוג של שכונה. יש שם כדורסל של מישהו שאין לו מה להפסיד. אם הכישרון של קרי לא היה מעיף אותו לפסגה, היה לו לאן ליפול. סוג של לוקסוס.
המאבק המבולבל הזה בין השכונה לבין הפונדמטליזם של המשחק הדגיש בפנינו משהו שכבר ידענו: במשחק של חמישה על אחד, התוצאה ברורה מראש.
לוקסוס. קרי|צילום: Ezra Shaw, GettyImages IL
4. קר
סטיב קר הוא ספוג. הוא לקח מג'ורדן ומפיל ג'קסון ומדאנקן ומפופוביץ', והנה מה שקיבלנו: מאמן שמתחת לחיוך ומראה האול-אמריקן שלו מסתתרת דמות תחרותית וחסרת רחמים. את מה שקר עשה למוזגוב במשחק החמישי עוד ילמדו בשיעורים של וידוא הריגה.
