הערב תעלינה מכבי חיפה והפועל ת"א אל כר הדשא בבלומפילד, ונדמה שרק למתי מעט זה מזיז. האצטדיון כמובן יהיה רועש וגועש, הרייטינג אמור להיות סביר, אבל עושה רושם שהעניין לא כל-כך מחלחל, כפי שהורגלנו, לקהל הרחב. הוא נותר נחלתו של גרעין מצומצם יחסית. ההדים של האירוע החלו לבקוע לא יותר מיממה לפניו, ולא מופרך לחזות, שכנראה יתפוגגו עד צהרי היום שאחרי.
אלה לא קולות של משחק עונה, אפילו לא במונחים של ישראל. משחק עונה אמור לשאוב אליו את השבועות שקודמים לו, כך שכל מה שקורה במהלכם לקבוצות המעורבות, קורה לאורו. אתה אמור לשמוע על-כך ששבועיים לשעת האפס, זאת או זאת נמצאת במשבר; שמחזור אחד לפני רגע האמת, אלה או אלה מחממים מנועים; שימים ספורים לקראת המאני טיים א' פתאום נפצע וכולם מודאגים, וש-ב' אמר ככה על היריבה בהתרסה, ו-ג' ענה ועקץ, והיצרים מתלהטים והרוחות משתלהבות. בקיצור, אמורה להתעורר ציפייה; כאן היא עדיין מנמנמת.
מעיון קליל במדורי הספורט, מזפזוף לא מחייב בין ערוצים נבחרים ומרפרוף באתרי האינטרנט, עולה שהמשחק זוכה למעט מאוד ידיעות, כולן שגרתיות למדי, והן לא מדגדגות את הכותרת. למעשה, הסיקור לקראת המשחק הרבה פחות נלהב מזה שניתן (פה! בישראל!) לסופר-קלאסיקו הספרדי הבא עלינו לטובה. התקשורת אדישה, והמסקנה המתבקשת היא: גם הקהל.
נכון שחיפה השנה בינונית מתמיד, ואילו הפועל של קשטן פשוט לא מלהיבה. אבל עדיין, מדובר במפגש בין האלופה לסגניתה (ומחזיקת הגביע), בין שתי קבוצות שהתכתשו בשלוש השנים האחרונות לבדן בפסגה, וחילקו ביניהן שלושה תארי אליפות. כשתוצאת הדרבי התל-אביבי פחות או יותר קבועה מראש, וכשבית"ר ירושלים מתדרדרת מדחי לדחי, זה נותר הסיכוי היחיד להתעלות כלשהי, מעבר לשיממון הרגיל של ליגת העל.
אין פיקנטריה, אין צבע, הכל שבלוני
האדישות התקשורתית הזו לא מנותקת מהמציאות - היא הולמת לחלוטין את העובדה שכדורגל איכותי כנראה לא נראה היום. ועם זאת, אפשר לתהות מה גורם לה. אולי, למשל, הקהל השתנה. אולי עבר התניה פבלובית בעקבות אינספור מקרים שבהם נפל בפח של מערך שיווק מופרז למוצר פגום, עד שהבין שאין לו כל סיבה לרייר. ואולי התקשורת התאימה את עצמה למגמה הזאת, גם אם באיחור של כמה שנים. קשה להאמין.
לי נדמה שהיעדר המינוף של משחק העונה נובע מהסיבה הפשוטה, שהתקשורת מחפשת סיפור, ובמשחק העונה הזה אין שום סיפור. ככה זה כשמדובר בשני מועדונים שלמרות התחרות המתמדת ולמרות נושאים עם פוטנציאל בעירה כמו הקיזוז, לא הצליחו לייצר יריבות ספורטיבית ראויה לשמה. ככה זה כשמדובר בקבוצות שאת אחת מאמן אדם נחמד שלא אומר כלום, ואת השנייה אדם פחות נחמד שמצליח לומר עוד פחות, וכשגם בין השחקנים אי אפשר לקושש אפילו אישיות כריזמטית או מעניינת אחת לרפואה. ככה זה כשאין פיקנטריה, אין צבע, והכל שבלוני ואפור.
אבל אי אפשר לומר שבליגת העל של השנה אין סיפור בכלל. למעשה, הוא בולט לעין ממבט חטוף אל החלק העליון של הטבלה. שמות כמו קרית-שמונה, אשדוד ורמת השרון מעטרים אותו, ורק קצת מתחתן מדורגות סכנין, נתניה ועכו. זו לא אנומליה, זו המציאות העונה, המציאות שבתקשורת מסרבים להכיר. המרכז (ובהקשר הכדורגל אפשר בהחלט לכלול בו את חיפה), לפחות השנה, די מת, אבל הנטייה הטבעית היא להמשיך לנבור בגופה, מן הסתם בחוסר-חשק. הפריפריה, לעומת זאת, חיה ובועטת, אבל כמעט שלא שמים לב.
בשבוע הבא יוצאת הפועל ת"א לקריית-שמונה למשחק שמבחינת כדורגל טהור, מבטיח, לדעתי, הרבה יותר מהמשחק שיתקיים הערב, אבל מבחינת סיקור תקשורתי יזכה כנראה אפילו לפחות. זאת אומרת אלא אם הכאוס בסוריה יחלחל ללבנון במהלך השבוע; זאת אומרת אלא אם נסראללה ייכנס ללחץ, וירצה להבעיר את השטח בגבול ישראל; זאת אומרת אלא אם מתח קטיושות ייפול בקרית-שמונה, סמוך לאצטדיון, דקות לפני המשחק. כן, אז לבטח יסכימו כולם, יהיה שם סיפור.