אני לא רוצה לכתוב לכן על הפחד. כי לא אני זאת שצריכה לפחד. עברתי דברים מפחידים בהרבה בחיים, תאמינו לי. מאיר כהן וחבורתו, עם כל הכבוד, נראים לידם כמו להקת רקדני בלט. בלי להעליב חלילה רקדני בלט.
אני לא רוצה לכתוב לכן על האומץ. כי למרות שאילנה דיין קראה לי "אישה אמיצה", ולמרות שהיו מבקרי טלוויזיה שזה לא מצא חן בעיניהם, לא האומץ הוא מה שהפעיל אותי. לא יצאתי למלחמה ולא קפצתי בנג'י. בסך הכול אמרתי את האמת. בשביל זה צריך אומץ?
אני כן רוצה לכתוב לכן על תחושת החופש. החופש לעשות את הדבר הנכון ולדעת שאף אחד לא יסתום לך שוב את הפה. הסיפוק שבלדעת, בפעם הראשונה, מזה 15 שנה שאת שלמה עם עצמך. שהיה קשר שתיקה, והנה, את כבר לא חלק ממנו.
בוקר אחרי שידור התחקיר ב"עובדה" על מאיר כהן - האיש שפעם היה הבוס שלי ופעם הערצתי, והיום כבר לא – קמתי לאותה דימונה שבה השמש זרחה והשמיים לא נפלו. אנשים אמרו לי שלום ולא ברחו ממני כמו ממצורעת. הם באו לברך וללחוץ יד. זה היה רגע לפני שנפלנו לעוד גל שני. אמרו כל הכבוד שהעזת סופסוף לומר את האמת. את מה שתמיד ידענו. זה הרגיע אותי וחיזק מאוד, אם כי שאלתי את עצמי, אם גם אתם ידעתם, למה דווקא אני זאת שצריכה לומר את האמת בשם כולם. אבל בסדר. אני יכולה לעמוד בזה, ואני מאמינה שגם אתן.
בכלל, אם יש מישהו שצריך עכשיו לפחד ולהסתתר זה מאיר. היום, כשאני רואה את התמונה הכוללת ומבינה כמה הרבה הוא השקיע בלהשתיק ולנסות להפחיד ולדאוג שאיש לא יחרוג מהשורה, כשאני שומעת במו אוזניי את האנשים שלו שנשארו מאחוריו כאן בדימונה, מכתיבים בטלפון לתושבים מהעיר שלושה ארבעה משפטים שרק אותם מותר להם לדקלם לעיתונאים, רק עכשיו אני מתחילה לקלוט כמה האיש הזה בפאניקה, וכמה יש לו ממה להיות.
ואני מבינה עוד דבר, כמה שבירה בעצם האחיזה שלו בנו, בחופש שלנו לחשוב, לדבר, להיות אנשים מצפוניים. כמה היא תלויה בזה שנסכים להמשיך לשתוק. אם דימונה בוחרת, כמוני, להפסיק לציית לפחד ולהתייצב, לא רק באומץ אלא גם בהקלה עצומה, מול כל האמת – נשים יוכלו סופסוף להרים ראש בעיר הזאת מבלי לפחד לאבד את עבודתן, וגברים להישיר מבט מבלי לפחד שזה ייגמר במאסר שווא. למאיר אין כוח עלינו, אם לנו אין יותר פחד מפניו.
ונכון שהחברים שלו מ"יש עתיד" התייצבו לצדו עוד לפני ששודרה ב"עובדה" העדות הראשונה, ונכון שארגוני הנשים שצועקים "מי טו" נאלמו הפעם דום, כאילו זה קורה בארץ אחרת, ונכון שמבקרי הטלוויזיה קפצו על "עובדה" ועליי והפכו את מאיר שוב לקורבן. אבל דימונה יודעת את האמת, ולא אנחנו חיים בבועה אלא הם. ובינינו, האנשים האלה אף פעם לא באו הנה ממילא כשהיינו צריכים אותם. אם אנחנו רוצים לשנות כאן משהו, נצטרך לעשות את זה בעצמנו.
אז הנה אני אומרת את זה שוב, רם וברור: בזמן שמאיר כהן היה ראש העיר סיפרה לי חברתי הטובה שהוא ניסה לנשק אותה בכפייה כשהיו בלשכת ראש העיר. את העדות הזאת נצרתי בלבי בחקירה במשטרה ובמשפט. החוקרים לא ממש שאלו, ואני לא נידבתי מידע. בנקודה הזאת שתקתי אז, כי לא רציתי לפגוע באותה חברה. באותו זמן לא היה לה האומץ לצאת נגד מאיר כהן, והבנתי אותה. היה לה יותר מדי מה להפסיד. שתינו לא תיארנו לעצמנו שהסיפור הזה ייגמר בשליחתו של דורון ביטון למאסר, על מה שלא ביצע. אני בטוחה שהיא, כמוני, מתייסרת על זה עד היום.
לקח לי שנים לצאת מהפוזיציה הזאת, שנקלעתי אליה רק כעדה. הרבה דברים אחרים שקרו לי בחיים לימדו אותי לקח חשוב: כשהחיים בועטים בך פעם אחת יותר מידי יש לך שתי אפשרויות: להתקפל ולגווע לאיטך ברחמים עצמיים או לקום ולבעוט חזרה. שנים רבות מידי בחרתי באפשרות הראשונה עד שהרגשתי מספיק חזקה לבחור להפסיק להיכנע ולהתחיל להילחם. ואתן?