באופן מפתיע, משפיל ודי מעליב, הייתה זו דווקא היא שהחליטה לסגור את הברז של הקטשופ ולזרוק חצי יובל של כולסטרול לפח. כל זה כי החלטתי לפתוח את הקלפים ולהגיד את מה שיושב לי כבר זמן רב על הלב: היא כבר מזמן לא אותו שור זועם ומפנק כמו שהיתה בעבר. זאת אומרת, הטעם הישן הוא אותו הטעם והשומן הוא אותו שומן, אבל משהו נעלם עם השנים. אז נכון שהתלוננתי וכעסתי, אבל זו סיבה למחוק אותי ולהכניס אותי לרשימה השחורה?
הקציצה האהובה של חיי, לשעבר
צעד אחורה: לצאת מהארון כחובב בורגר ראנץ' זה משפיל פעמיים: פעם ראשונה בהודאה שאני חובב ג'אנק ופעם שנייה בהודאה שאני מעדיף אותה על אחיותיה הבשריות המגניבות (ע"ע מוזס, אגדריר, וולפנייט ושות'), אבל לאור ההתפתחויות האחרונות כבר אין ברירה. מגיע רגע שאדם עומד מול מצפונו ושואל מהו הגבול שאותו לא יהיה מוכן לחצות, יהיה המחיר אשר יהיה.
נהניתי מהצ'יפס המשומן והמזוגזג לא פחות, ושמרתי במקרר את הברביקיו, קטשופ ואלף האיים רק כדי לזרוק אותם כמה חודשים אחר-כך. אפילו בחרתי בה כמקום העבודה הראשון שלי בגיל 16בסניף הטיילת בתל אביב (למרות שחודש אחר-כך התפטרתי, כמחאה על כך שזרקו אותי במטבח עם ריח הטיגון במקום בקופה עם נוף לים). אבל מסתבר שעבור ההמבורגר, אני בסך הכול חתיכת בשר ולא יותר.
האשמה: העזתי להתלונן על שירות לקוי
תחילת הסיפור לפני מספר חודשים. אחרי אינספור ליקויים בשירות ההזמנות שהעלו אותי לסף חדש של עצבים ותסכול, החלטתי להפסיק לאכול ולהתחיל לדבר. באחת הפעמים האחרונות בהן הארוחה הגיעה קרה ובאיחור של עשרים דקות, טלפנתי לרשת וביקשתי פיצוי. מנהל הרשת האדיב והלא ציני בכלל, מסר שיישלח פיצוי על האיחור: "שוקו פאי", הוא פסק. ניגבתי את הצ'יפס בצבע המוזר של שלושת הרטבים המעורבבים, ואמרתי תודה.
שבוע לאחר מכן, אותו סיפור. הגיעו קולה במקום דיאט והמבורגר בלי חמוצים. יודעים כולם שהחמוצים הם סוד העניין, ולא הבשר המעובד. המום מהפשע (ומתחיל ליהנות מהאדרנלין), טלפנתי שוב לרשת והסברתי שהדגשתי למוקדנית שאני שותה דיאט קולה. תמיד שתיתי. קולה רגילה עושה לי מיגרנה. "שוקו פאי", נשמע מצדו השני של הקו. לגמתי מהקולה ושתקתי.
"אתה לקוח בעייתי, יש איתך יותר מדי תקלות"
עברו הימים והבנתי שבורגר ראנץ' בלי פאק בהזמנה זה כמו מסיבת השקה בלי ליהיא גרינר: במילים אחרות, אין סיכוי שזה יקרה. פעם אחת הארוחה מגיעה באיחור, פעם אחרת האוכל יוצא קר ופעם טעות במנה. כאדם בר דעת ולא תתרן, שמבלה באופן תדיר במסעדות (אמיתיות), וכמי שטייל בחצי עולם ומבין קצת בשירות, אני מודע לכך שעלולות לקרות טעויות. כולנו אנשים, אחרי הכל, אבל במקום להתנצל וללמוד להבא, החליטו ברשת להאשים אותי בציפיות מוגזמות, ובהיותי "לקוח בעייתי". הגדילו להדגיש ש"יש איתי יותר מדי תקלות ושזה לא הגיוני". באמת לא הגיוני שיש שירות כזה, ושאני ממשיך להזמין.
המום, החלטתי לא לשתוק. אני אמנם מכור לטעם, אבל לא פראייר. באחת השיחות האחרונות בינינו, הסברתי את אכזבתי וכעסי נוכח ההתנהלות והיחס כלפי לקוח נאמן כמוני, ששומר אמונים לרשת שנים רבות. שיחה ארוכה והצעת שוקו פאי אחר-כך, ואני באותו מקום: ארוחה קרה, עצבים וחוסר אונים.
חודש חלף. בשלב זה יש שיגידו שהייתי צריך לעזוב, לשכוח ממנה, להבין שהיא ואני זה כבר לא ילך. אכן, בהתחלה חשבתי שאני במקום אחר. השמיים נראו כחולים מתמיד - החלפתי את שומן הטרנס בריצה על חוף הים, נהנתי מהירקות הטריים ומשמן הזית המלטף. שלושה ימים אחר-כך, ואני מטלפן אליה שוב. היא אמנם גרועה, אבל אני נוסטלגי ושומר לה חסד בורגרים. בכלל, תמיד הייתי מהסוג המטפל. "איתי היא תצליח", חשבתי. "לנו יש קשר מיוחד". טעיתי.
הכניסו אותי לרשימה השחורה
כאישה מוכה, החלטתי לסלוח לרשת ובהתקף סניליות מהול ברעב עמוק, החלטתי לעשות את הצעד, ולהזמין. בכל זאת, 25 שנה לא זורקים לפח. באופן מפתיע, בשיחתי עם המוקדנית בשלושת הימים האחרונים, נאמר לי כי "הסניף עמוס כרגע ולא ניתן לבצע משלוח". טלפנתי שוב ביום למחרת ושאלתי אם אפשר להזמין, שוב אותה תשובה: "הסניף עמוס". מאושר מהצלחת הרשת המפתיעה, החלטתי לדחות את ההזמנה ליום למחרת. באורח פלא, התברר כי גם באותו הרגע בדיוק הסניף עמוס ולא ניתן לבצע הזמנה.
זועם, פגוע, אבל כבר לא מופתע, טלפנתי למנהל שירות הלקוחות. אז נאמר לי כי מאחר שאמרתי שאינני מרוצה מהשירות והתלוננתי על השירות הלקוי, אינני יכול לבצע את ההזמנה מהרשת. אפילו שוקו פאי כבר לא הציעו לי.
הרגשתי מושפל ונבגד. כמי שבזבז עליה כספים במשך חצי יובל, הייתי גם קצת עצוב. הרי זה הייתי אני שהחמאתי לה בכל הזדמנות וחלקתי איתה את מיטב הרגעים, אבל ברגע אחד החליטה רשת ההמבורגרים הישראלית לזרוק חצי יובל לפח. בלי שיחת פרידה, אפילו בלי סמס. מה הטלפון של דומינוס?.