אם הייתה ההריסה כלי הרתעתי יעיל, היה עוד אפשר להתווכח על הלגיטימיות שלה. אך הדבר הוכח פעם אחר פעם כחסר השפעה אמיתית. לא רק בצלם קבע זאת, גם דוח של צה"ל, הגוף שאמון על ההריסות, הראה לא רק שההריסה לא יעילה, אלא שהיא למעשה גורמת לתוצאה ההפוכה והמליץ להפסיק אותה: "הפעילות גורמת לליבוי שנאה, הזהות הציבורית הקולקטיבית מתחזקת - עידוד טרור", קבעה הוועדה בראשות האלוף אודי שני. קצת מטריד לחשוב שצריך ועדה שתקבע עבורנו שאלימות מייצרת עוד אלימות ושאי אפשר לכבות אש עם אש, אך יותר מטריד לחשוב שהממשלה מתעלמת מהתובנות האלו כדי לספק את תאוות הנקם של ההמונים
מי רוצה עגלת תינוקות ממוגנת?
למרבה הצער, הדפוס של מציאת פתרונות מבטון וברזל כדי להתמודד עם בעיות מורכבות יותר לא זר לנו. לא סתם מוגנו יישובי עוטף עזה באלפי ממ"דים, מיליארדים הושקעו בפיתוח כיפת ברזל, והלהיטים האחרונים הם מכ"ם תת-קרקעי לגילוי מנהרות ופריסת בטונדות ברחבי ירושלים. כאשר מדיניות "ניהול הסכסוך" היא השולטת וכשמנסים לפתור את בעיית הטרור רק באמצעות כוח, נידונו להתעטף בבטון כמו בשמיכת פוך עבה, ולא רחוק היום שבו עגלת תינוקות ממוגנת או בטונדות בחוף הים ייראו לנו פתרונות הגיוניים.
קריאות "מוות לערבים" הופכות נחלתן של יותר ויותר הפגנות לאחרונה, והן מסוכנות בדיוק כמו המשפחות שמעודדות את ילדיהן להפוך לשהידים. חשוב מכך, דין רודף ו"אבות אכלו בוסר" הם סממנים של מדינת הלכה, ולא אמורים להיות רלוונטיים במדינה דמוקרטית. בדיוק כמו שהילדים של יגאל עמיר וברוך גולדשטיין זכאים לקורת גג, כך גם בן של מחבל לא צריך להישאר מחוסר בית, מה שגם קשה להאמין שהטראומה שמותירה עליו ההריסה תגרום לו לרצות להפוך לפעיל שלום כשיגדל.
ובכל זאת, אם הממשלה ממשיכה להתעקש על המדיניות המטופשת הזו, הדבר המתבקש היה שתחיל אותה על כל טרוריסט באשר הוא, ללא הבדלי דת וגזע או מין - זאת כמובן אם אנחנו עדיין שואפים למשטר דמוקרטי. אולם כשהאפשרות להרוס את בתי משפחות רוצחי אבו חדיר, שנתעבים ושפלים בדיוק כמו שאר המחבלים, לא עלתה כלל על הפרק, ברור כי מדובר לא רק בראש בקיר אלא גם באפליה גזענית.