בין אם מדובר בסיסמאות פופוליסטיות ובין אם לא, הרי שהרציונל העומד מאחורי יצירתן של משוואות דיכוטומיות כאלה הוא ברור, ויוצא מתוך נקודת הנחה שמרבית הבוחרים פשוט לא מסוגלים, ואולי גם לא רוצים, לעבד כמות גדולה מדי של מידע על העמדות האידאולוגיות האמיתיות של כל אחד מהצדדים.
בסופו של יום אם תחשבו על זה, הרי שזה בדיוק הרעיון שעומד מאחורי החלוקה המיושנת שבין "שמאל" ל"ימין": החלוקה לשני מחנות בכל מחיר, גם אם זו אינה עומדת לעתים קרובות במבחן המציאות, היא לא יותר ממניפולציה של מקבלי ההחלטות שמחפשים כל דרך לפשט את הבחירה עד כמה שניתן.
עבור לבני מדובר בהעתק מדוייק של הקמפיין אשר עבד מבחינתה בראשית 2009, אז, שבועיים לפני יום הדין פתחה מפלגת הליכוד פער משמעותי בסקרים ובקדימה החליטו על שינוי המסר – "או ציפי או ביבי" היה המסר שנבחר – והוא גם זה שניצח לה את הבחירות. ברור ונהיר הוא שהיעדר היכולת למנף את הניצחון בבחירות לכדי חברות בקואליציה או לכדי אופוזיציה לוחמת לאחר מכן היו גם הסיבות לשחיקתה הפופולריות של יושבת ראש "קדימה" לשעבר ומפלגת "התנועה" בהווה.
הקיצוניים המתונים
תוצאות הבחירות המקדימות שנערכו זה מכבר בליכוד ובמפלגת העבודה חידדו את פערי הצביון ביניהן. במילים אחרות, הליכוד הלך יותר ימינה ואילו העבודה הלכה יותר שמאלה. התווספותם של חברי הכנסת ששובצו על ידי אביגדור ליברמן והפכו לחלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת של הליכוד-ביתנו לא מיתנו את הרכבה כפי שאולי קיווה בסתר לבו נתניהו.
האירוניה עבדה בשבועיים האחרונים שעות נוספות כאשר בנימין נתניהו ושלי יחימוביץ', שני יריבים שעוד יהפכו בהמשך הדרך לשותפים, נאלצו להתמודד עם אתגר דומה – אתגר ההתמרכזות שמו. ראש הממשלה נבהל מפייגלין, דנון, אלקין וחוטובלי וניסה להחזיר בכל מחיר את בגין ומרידור לשורות הליכוד, ואילו יחימוביץ' סבלה ממיגרנות קשות נוכח שיבוצן של מרב מיכאלי (ואולי גם סתיו שפיר) לעשירייה הראשונה ולא בכדי היא הזהירה מבעוד מועד מרשימה שמאלית מדי. יריב אופנהיימר אגב, הגיע למקום ה-27 בפריימריז והתקדם למקום ה-26 בעקבות פרישתו של עמיר פרץ (לא אחרי שאמור היה להיות במקום ה-24 אך קידום זה סוכל). אני מאמין שיחימוביץ' תקבל בשמחה ובאהבה 25 מנדטים בכנסת הקרובה. זו תהיה הפעם הראשונה בה נבחר ציבור מסתפק במועט.
פטריות בדרך לנשיא
בה בעת, חשוב לזכור כי החלוקה המלאכותית לגוש ימין וגוש שמאל-מרכז הנה בבחינת חלוקה מטעה, ושוב, מניפולטיבית למדי. הסיבה לכך היא שההשתייכות לגוש זה או אחר לא נקבעת על פי האידאולוגיה כי אם על פי זהות המועמד שעליו ימליצו המפלגות לנשיא.
לשם המחשה, ברור ונהיר הוא שנפתלי בנט ומפלגת הבית היהודי ימליצו לנשיא פרס על בנימין נתניהו כמועמדם לראשות הממשלה. כך תעשה ככל הנראה גם ש"ס. יחימוביץ' תמליץ על עצמה ולבני עשויה להמליץ על עצמה או על יחימוביץ'. לפיד עשוי להמליץ על עצמו, על יחימוביץ', על לבני, אבל גם על נתניהו – ובמקרה כזו הוא רחוק מלהיות חלק מהגוש שאליו מנסים לשייכו. לא בכדי יתמקד הקמפיין של "יש עתיד" לא רק בנתניהו כי אם גם בניסיון לנגח את יחימוביץ' ולבני ולהפחית מכוחן. במילים אחרות, המשוואה הדיכוטומית תופיע לא רק בדינמיקה שבין הגושים כי אם גם בזו הפנים-גושית.
אנו חיים כבר מזמן בעידן שבו התשתית האידאולוגית, נדחקת לקרן זווית ובחירת הרע במיעוטו הופכת על פי רוב לבחירה הסופית. אנו חיים בתקופה בה מפלגות חדשות צצות אחת אחרי השנייה כפטריות אחרי הגשם, בריתות פוליטיות נרקמות ונופחות את נשמתן עוד באותה השעה ופעילים שגדלו במנגנון המפלגתי נאלצים לפנות את מקומם לטובת רכש חיצוני. בסוג כזה של דינמיקה פוליטית, האופיינית כמובן לא רק למחוזותינו קשה עד בלתי אפשרי לצפות למשהו אחר מלבד ססמאות בנות שורה אחת.