את התובנות הדוריות האלה, של עוז ותמר אלמוג, יובל דרור ציטט בשבוע שעבר במאמר שלו בדה מארקר, "הבינתחומי הוא רק סימפטום ולא הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה". האבחון הזה של דור ה-Y, הוא כותב, היא "אחד המפתחות להבנת הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה לא רק בישראל אלא בעולם כולו". והוא צודק - פער דורי הוא באמת אחת הבעיות של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. זה פשוט הפער הלא נכון.
בתוך כל אזעקות המצוקה והאורות המהבהבים, הולך לאיבוד במאמר ההוא פרט אחד קטן, שמצוין כמעט כדרך אגב: מחיר הלימודים במכללה שיובל דרור מלמד בה הוא 32 אלף שקל בשנה. שכר המינימום הוא 23 שקלים לשעה. רוב הסטודנטים עובדים במשמרות, בלילות, בשבתות, בחגים ובחופשים, בכל דקה פנויה שיש להם. החרוצים שבהם מצליחים לגרד ככה 3,000 שקל בחודש. וזה שכר שלא מספיק לאף אחד, לשום דבר, בשום מקום בישראל.
אלה לא רק מנהלות: באקדמיה מתלוננים שהסטודנטים באים רק כדי לקבל תעודה, אבל הם המציאו את ה'לקבל תעודה' הזה. בניסיון להרוויח סטודנטים, האוניברסיטאות והמכללות בנו באוויר עוד ועוד מגדלים תעסוקתיים, שמבטיחים הבטחות שווא ובדרך גוזרים מהסטודנטים יותר כסף ויותר חתיכות מהחיים. מקצועות שאפשר היה לרכוש פעם באמצעות קורסים מקצועיים, כשרון, תעוזה וניסיון, נופחו ללימודים של שלוש וארבע שנים: תקשורת, שירותי אנוש, תזונה, סיעוד, רפואה משלימה. אפילו כדי להיות מורה היום צריך ללמוד, להתמחות ולהיבחן במשך שש שנים – תואר ראשון, תעודת הוראה וסטאז'.
יובל דרור צופה שבעוד עשור או שניים יבינו המעסיקים עם איזה עובדים יש להם עסק, ושאז הדור הזה יפיל יחד איתו את מערכת ההשכלה הגבוהה. ובכן, לא צריך לחכות. בני דור ה-Y כבר נמצאים בשוק העבודה היום. הם עובדים קשה יותר, בתנאים גרועים יותר ועבור שכר נמוך יותר מהדור שהיה לפניהם. הם עובדים למרות שהעבודה לא תשיג עבורם פנסיה, או דירה, או חסכונות משמעותיים להמשך החיים שלהם, ולמרות שרבים מאוד מהם לא זוכים לממש את הכישורים שרכשו בלימודים שלהם. והם עושים את כל זה בזמן שהדור שלפניהם מספר להם בוקר וערב כמה שהם עצלנים ושטחיים. נכון, זו לא אשמת הדור הקודם שהמצב השתנה. אבל אם הוא לא יכול לעזור – לפחות שלא יפריע.