ליבי ליבי על קובי אריאלי שבמאמר שפרסם מדם ליבו הוא מתרעם על ההופעות התקשורתיות התכופות של כותב שורות אלה וחבריי מיכאל בן ארי וברוך מרזל. אריאלי מתוסכל והאמת היא שאני מבין אותו. דוסי מחמד מאוד לא אוהבים שאנשי אמת מופיעים ומעבירים מסר חד ותקיף. הם מעדיפים את הנציגים והדוברים של "המחנה". כאלה שמתחנחנים, משפילים ראש לעומת אנשי הרוח/ המשפטנים "החשובים" מהשמאל, כאלה שמבקשים לרצות את המראיין השמאלני ומתגוננים ומצהירים פעם אחר פעם: "זה לא אנחנו... אנחנו דתיים נורמליים , חברים של זהבה גלאון ושל יוזמת ז'נבה". כאלה שהמקסימום שהם יודעים לעשות נוכח עוד מתקפה ארסית כלפי המתיישבים זה לזרוק בדיחה שתעביר נושא ותשתדל להמתיק את הגלולה.
>> קובי אריאלי: נמאס מהשלישייה של הימין הקיצוני
אגב, אריאלי לא לבד. יחד איתו יש עוד קבוצה של אנשי תקשורת דתיים שבטוחים שהם יודעים מה טוב לכולנו. דווקא הם יעדיפו לראיין בפעם העשירית את יריב אופנהיימר ולתת את הבמה לעוד פוליטיקאי-עסקן משעמם מהימין. העיקר שהאמת לא תשמע ועם ישראל לא ישתכנע, חלילה, שיש גם אנשי ימין אחרים שיודעים לתקוף, שלא מתרגשים כשמופיע מולם "משפטן" , "דוקטור" או "הוגה דעות" (כל מי שבשמאל והוא לא משפטן או דוקטור הוא הוגה דעות) ומכניסים לו "באבי אביו".
נכון , נוכח ההתנהלות הזאת שלנו רבים מעורכי תכניות האקטואליה, יעדיפו לראיין בפעם החמישים את אורי אורבך, רק לא להזמין את בן ארי לאולפן. קרן נויבך, שמקדשת את חופש הביטוי, לעולם לא תעלה אותנו לשידור, ומההפקה של "לונדון וקרשנבאום" יעדיפו לפנות לעשרים חברי כנסת לפני שהם ירימו טלפון למיכאל בן ארי, גם כשהדיון עוסק בהצעות חוק שהוא עצמו הציע.
הבעיה המרכזית של כל אלה שרוממות חופש הביטוי בגרונם, אך את הפה שלנו הם מבקשים לסתום, היא שבדיווחי החדשות קשה להתעלם מאיתנו נוכח "הסיפורים" שאנחנו מייצרים והצבע שאנחנו מביאים איתנו לכל מקום.
מוציאים אותנו מחוץ למחנה
הטרגדיה הגדולה באמת של אריאלי ושכמותו היא שהם מבינים שלא מדובר רק בהופעות תקשורתיות. אנחנו משפיעים וסוחפים אחרינו מחנה שלם. כך היה בעניין המסתננים הבלתי חוקיים: כשמיכאל בן ארי (יליד שכונת התקווה, לידיעת אריאלי, ששאל מה הוא קשור למאבק) ואני הבאנו לבריכת גורדון 50 סודנים שהוכיחו את הצביעות של השמאל, איש עדין לא עסק בתופעה. כשברוך מרזל הקים את "משמר השכונות" ואיחד את הצעירים מדרום תל אביב איש מהפוליטיקאים עדין לא דרך בשוק התקווה. כשבן ארי פתח את לשכתו הפרלמנטרית בלב השכונה חבריו בכנסת לא ידעו בכלל מאיזה מחלף עולים באיילון כדי להגיע לאזור. אחרי שנתיים של פעילות אינטנסיבית אנחנו שמחים לשמוע שרים וחברי כנסת שאומרים היום את מה שאמרנו אז.
אריאלי מעדיף לשכוח את הפעולות שעשינו בשכונה ומנסה לתאר מצב שבו אלפים נאבקים ואנחנו מנצלים את מאבקם. אלא שבמציאות, לפני שאותם אלפים התעוררו ואותה מערכת פוליטית הקיצה משנתה, היו כמה נחשונים, חלוצים, שאריאלי כל כך מתאמץ היום להוציא אותם אל מחוץ למחנה.
כמו בנושא הסודנים, היינו הראשונים לבקש את פסילתה של ח"כ חנין זועבי והיינו הראשונים לבקר את בג"צ. את תנועת "שלום עכשיו" תקפנו הרבה לפני שקדימה החלה לעשות זאת. החוט המקשר של כל אלה הוא מאבק על דמותה היהודית של המדינה. זו ההצלחה הגדולה שלנו.
אגב, לידיעת הקורא אריאלי: לא כל דבר שאנחנו עושים מתפרסם. על ארגון החסד של ברוך מרזל ודאי שלא שמעת. על הטיפול המסור של מיכאל בן ארי במצוקות האזרח הקטן ודאי שלא ידעת : חלק גדול מהפעולות היומיומיות שלנו כלל לא מקבל ביטוי בתקשורת. אבל למה לקלקל את התיאוריה.
לסיום, מילה אישית לקובי, בסך הכל בחור חביב שעושה את רוב יומו (ואת פרסומו) בהופעות סטנד אפ ובהצחקת מאזינים ב"המילה האחרונה": יש פתגם שגורס שמי שגר בבית זכוכית, מומלץ שלא יזרוק אבנים. מוזר היה לשמוע ביקורת על כך שאנחנו "חובבי פרסום", דווקא מפי איש שכל מהותו היא להופיע ברדיו/ טלוויזיה/ לכתוב טור בעיתון ולבדח אנשים. נכון שגם אנחנו עושים זאת (למורת רוחם של כאלה שמתים לסתום לנו את הפה) אבל אנחנו באים עם מסר אידאולוגי. אם כבר אנחנו עושים משהוא שנון, הוא מצחיק באמת. לא כמו הבדיחה העצובה של אריאלי.
>> גם הפועלים וגם הסופרים צריכים להרוויח שכר הוגן
>> ההזדמנות של נתניהו לעשות שינוי