כבר יותר משמונה חודשים שהמדינה (ולמעשה העולם כולו) נמצאת בסחרור שכמוהו טרם ידענו בעידן המודרני, ונראה שהצעדים שנוקטת המדינה לפתרון המשבר מביאים בחשבון יותר מדי שיקולים שאינם מן העניין. בעוד הנתונים מצביעים בבירור על מוקדי ההדבקה והתחלואה, והפרויקטור שמונה למשימה פיתח את "מודל הרמזור" על מנת לאפשר חזרה הדרגתית במקומות שניתן – נראה שהממשלה מעדיפה להעניש את אזרחי ישראל באופן קולקטיבי בסגר ובהגבלות תנועה מרחיקות לכת. התוצאה היא כמובן שיתוק של המשק ומערכת החינוך – שיתוק שעלול להיות בלתי הפיך בחלק מהמקרים, וכבר גרר קריסה של עסקים ושל משפחות שצנחו תוך כמה חודשים אל הצד הלא נעים של הסטטיסטיקה ושל קו העוני.
ברור שאין פתרונות קסם והטיפול במשבר כזה הוא מורכב, ארוך וסיזיפי. אבל דווקא משום כך, ראוי לוותר על האגו, להניח בצד שיקולים פוליטיים ולנסות להבין מה עובד טוב יותר ולא מה מצטלם טוב יותר. כל משבר הוא גם הזדמנות ומשבר הקורונה אינו יוצא דופן. זוהי הזדמנות לחזק את הרשויות המקומיות ואת מידת האמון בהן ולייצר לוקאל-פטריוטיות, באמצעות ניהול המשבר ברמה מקומית ולא ארצית.
דוגמאות כמובן לא חסרות – טל אוחנה הנהדרת מירוחם, הפכה את לתקופה מסוימת את היישוב מאדום לירוק בזכות מערך חקירות אפידמיולוגי עצמאי שהקימה על בסיס מתנדבים; אמיר כוכבי מהוד השרון שדאג לתושבי עירו לצרכים בסיסיים שהגיעו אפילו עד שמרטפות לילדים; רן קוניק מגבעתיים שמגייס פקחים ייעודיים לטובת אכיפת המגבלות והודיע כבר שברגע שהעיר תחזור להיות ירוקה הוא יכין מתווה עירוני ליציאה מהסגר ללא תלות בממשלה; וכמובן תל אביב-יפו שגם בה הוקם מערך חקירות אפידמיולוגי עירוני כדי לקטוע את שרשרת ההדבקה ושמעניקה לתושבים ולעסקים בעיר הקלות ותמיכה ככל שניתן.
תחרות בריאה בין הערים
אין פלא שבערים שבהן הרשות המקומית לקחה את המושכות לידיה רואים תוצאות טובות ומהר. בדיוק כפי שלא נכון שיחידה אחת במשרד התחבורה תקבע איזה קו אוטובוס יעבור איפה וכמה פעמים ביום – כך גם בעניין הקורונה. הרי מי יודע טוב יותר מהעירייה את הצרכים של התושבים, מכיר את המורכבויות המקומיות ואת האזורים הבעייתיים יותר ופחות? לעיר יש כלים מעשיים להתמודד עם הסיטואציה והנהגת העיר יודעת מה ביכולתה ומה לא – צריך רק סמכות להפעיל את היכולת ולמעשה לייצר מודל רמזור עירוני המתייחס לשכונות ורובעים ולא לכל העיר.
נתונים ממיפוי וניהול אפידמיולוגי עירוני יאפשרו להחליט בקלות האם ואילו אזורים לסגור בעיר, כיצד ומתי להפעיל את העסקים הקטנים, איך לאפשר נגישות לתעסוקה וניהול אוטונומי של מערכת החינוך על פי התנאים הפיזיים של המוסד, ובכפוף לגרף הבריאות של הבאים בשעריו. מודל רמזור עירוני אף ייצור תחרות בריאה בין הערים – שהרי עיר תשאף להיות תמיד ירוקה כדי שהחיים בה יחזרו למסלולם והעסקים ישובו לפעול. מצב כזה ייצר אמון ומשמעת גבוהים של התושבים שידעו שהחזרה לשגרה תלויה רק בהם ובהתנהגות שלהם, ולא בזו של שכניהם מהעיר הסמוכה.
זה חייב לקבל ביטוי גם בתקציבים כמובן, שהרי לא כל הערים יכולות לתקצב זאת בעצמן. מוטב היה שבמקום לזרוק כסף על הציבור ללא אבחנה, הממשלה היתה דואגת להעביר סמכויות ותקציב לרשויות המקומיות. זה ודאי היה מסייע לכלכלה המקומית הרבה יותר מאשר פלסטר בדמות מענק פופוליסטי של כמה מאות שקלים לכל אזרח.
כשבוחנים את הדברים ממבט על, הם נראים די פשוטים: להקשיב לגורמי המקצוע, להבין איפה הבעיות ומוקדי ההתפרצות ולהתאים את הטיפול הנקודתי למקומות שצריך. בפועל נראה ששוב מנהלים אותנו פוליטיקה קטנה ואגו גדול. כל עוד נישאר במצב הזה – ניכשל. ברגע שנעדיף פתרונות מקצועיים ולא פוליטיים – הדרך ליציאה מהמשבר תתקצר משמעותית.
הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ומחזיקת תיק התחבורה