והנה זה קורה שוב. עוד דקירה, עוד דריסה, עוד כתמי דם מכתימים את אתרי החדשות, עוד אנשים שמעולם לא הכרנו הופכים למשפחות שכולנו מחבקים בכאב. הכותרות על הבית החדש של בר רפאלי מתחלפות בכותרות על הר הבית ומי היה מאמין שלפני שבוע הדבר הנורא ביותר שקראנו עליו היה המכות בדרבי? יכולים להגיד לכם שזו "מתיחות", יכולים להגיד לכם שאלו התפרעויות, יכולים לכתוב עוד מיליארד פעמים את המילה המגוחכת "חשד" או לשכנע אותנו שצוק איתן היה "מבצע" – בסוף היום אנחנו לא טיפשים כמו שהתקשורת לפעמים חושבת אותנו, כולנו מבינים שזו אינתיפאדה במלוא הדרה, שלא לומר מלחמה. גם אם צריך לחכות עד שזה יקרה בתל-אביב כדי שמישהו יעז להעלות על הכתב את המילה "טרור".
ובמלחמה, כמו במלחמה - לפתע כל המחשבים במשרד כבר לא פתוחים על וורד, פאוור פוינט ומיילים, אלא על אתרי חדשות. ולפתע, מהחדר הסמוך בו שוכן עובד שנוהג לשמוע תוך כדי העבודה שירי ג'אז ושלמה ארצי, בוקעים לפתע קולותיהם של עודד בן עמי ויונית לוי. לפתע עובדות בבניין שחולפות על פניי במעלית מסתודדות ביניהן כיצד ניתן לצאת הביתה מבלי לחלוף על פני הפועלים הערבים שעובדים בסביבה (בחיי שהמילים האלה נאמרו). לפתע כולם מבינים שזה כבר כאן. ששוב כבר לא בטוח לצאת מהבית – וכשמדובר בדורסים ודוקרים, אין שום כיפת ברזל שיכולה להגן עלינו או אזעקה שתאיץ בנו להיכנס למרחב מוגן 30 שניות מראש.
מתים מורלית
ודווקא ברגעים כאלה, כשהארץ כולה זירת קרב פוטנציאלית, כשכולם יודעים שהאירוע הבא יתרחש בשעות הקרובות, שלא לומר דקות - דווקא ברגעים כאלה צריך לעצור ולומר "לא" לפחד. אני שומע את האנשים סביבי, מתלבטים אם כדאי לעלות היום על האוטובוס הביתה או לחזור ברגל. אני שומע בבית הקפה אנשים מתלחששים שעדיף לא להזמין קינוח ופשוט לעזוב מהר מחשש לאירוע כזה או אחר. אני שומע מחבריי שהם ביטלו בילויים, יציאות והופעות בעיר. אני שומע את זה וחושב לעצמי – האם זה לא משרת בדיוק את אותן המטרות שאותם מחבלים בני מוות רוצים להשיג?
אין ספק: אלו שדורסים, אלו שחוטפים נשק לחייל, אלו שתוקפים בלי בושה ניידת משטרה, אלו שקוטעים חיים של אישה חפה מפשע בת 25 (בכוונה השתמשתי במילה "אלו" ולא במילה "אנשים" – כי אנושיים בצורה כלשהי הם בטוח לא), אלו שעושים זאת לא רוצים אותנו רק מתים גופנית - הם רוצים אותנו גם, ואולי בעיקר, מתים מורלית. הרי גם חיים של פחד וחרדה מתמשכת, הם סוג של מוות: מוות לחופש, מוות לתרבות, מוות לתחושת הביטחון. בהינף סכין לא ניטלים רק חיים של אדם, לא נהרסים חייה רק של משפחה אחת. בהינף הסכין או דוושת הגז נפגעת גם הגאווה הלאומית שלנו ומתחזקת בעשרות מונים את תחושת השליטה והניצחון של הטרור, מעודד את בני השטן לבצע עוד ועוד כאלו.
דווקא עכשיו זה המקום שלנו להראות שאף אחד לא ימוטט את רוחנו. כן, אסור לעצום עיניים. חשוב להיות זהירים, להתרחק מאנשים שנראים לנו חשודים ולהימנע מביקורים במקומות המוניים מדי – אבל בשום אופן לא לעצור את החיים ולבלות את כל חיינו מול החדשות "עד יעבור זעם", חשוב להמשיך לעבוד, לחיות, ליצור, לשמוע את אותה מוזיקה ולא לדבר כל היום רק על כמה מפחיד פה. כי כן, לפעמים באמת מפחיד פה – אבל בסופו של דבר מדוע אנחנו כאן? "להיות עם חופשי בארצנו". אם כך, ששום דבר לא יגרום לכם לחשוב אחרת – אנחנו עם חופשי, וזוהי לחלוטין ארצנו.