סוף יולי, שבת בערב, חברותיי ואני שולחות זו לזו תמונות מההפגנה, כל אחת בצומת ובגשר הקרובים לביתה. "טבילת אש", כותבת אחת ממחלף אלוף שדה, "עמדנו בצומת עם הילדים, מלא צפצופים ואופוריה, ואז עבר ביביסט ברכב וריסס את כולנו בגז פלפל". שלושת ילדיה, בני 9, 7 ו-4, החלו להשתעל, להתגרד ולבכות. "היינו בתוך עננה מטורפת, לא היה לאיפה ללכת כי הצומת קטן. הילדים התחילו לבכות. אני לא יכולתי לפתוח את העיניים עשר דקות", סיפרה אחר כך.
שבת אחר כך בהפגנה, חברה אחרת בקבוצה מספרת שבנה בן השש בא אליהם בוכה ששורף לו בעיניים, עדיין לא ברור מה קרה שם. מאז, בכל הפגנה, אני חושבת על זה. מפחדת מכל מכונית, טוסטוס, קורקינט, ומאתמול, תשאלו את הבת של עדי גילת ויהלי סובול, גם משליחי וולט.
שלא לדבר על שוטרים, פקחים, מג"בניקים, אנשי ביטחון בני 70 שאין להם כל כוונה רעה. כל זכר למדים או לתגים מקפיץ אותי. הרי עם מגילת הנחיות נטולות ההיגיון המתארכת ומתקצרת מדי יום אפשר לעבור בקלות על עשרה חוקים לפחות בכל יציאה של חמש דקות מהבית. כמו משחק מחשב עתיר מכשולים בשלב מתקדם. הרצועה של הכלבה נפלה לי מהיד, המסכה ירדה לי מהאף, עברתי באלכסון, נגמר שביל האופניים. הבת שלי רואה את האימה על פניי, שואלת אם הם יכלאו אותי בכלוב. מה פתאום כלוב, אני אומרת לה, שום כלוב, מקסימום קנס. אבל וואלה – את זה אני לא אומרת לה – כבר אי אפשר לדעת כלום.
לפני שבוע סיפרה לנו אלינוהר בינשטוק על כך שהסבירה לשוטר בהפגנה בגשר לה גווארדיה בתל אביב שהיא חולת פיברומיאלגיה, ומבקשת להגיע הביתה, הוא ענה לה, "אני לא מכיר מחלה כזאת, היית צריכה לעשות את השיקולים שלך לפני שבאת". המצב הלחיץ אותה, הרעידות ברגליים גברו, היא התחילה לבכות מהלחץ ומהכאבים עד שהשתטחה על הרצפה. המצב הנפשי-בריאותי שלי לא ישבית את חיי, היא החליטה באומץ, וכפי שהיא יוצאת ומתנהלת בחיי היומיום בידיעה שתוכל ללכת הביתה בכל רגע ובמקרה הצורך לקחת מונית או לקרוא לחברה או קרוב משפחה שיבואו לקחת אותה, אין סיבה שלא תוכל לצאת להפגין.
ברור וכל הכבוד, לא? ובכן, לפי הטוקבקים, ממש ממש לא. על עשרות התגובות שלא אישרתי כעורכת הכתבה, שכן היו פוגעניות ומסיתות, אני בכלל לא רוצה לדבר. אבל גם במרבית התגובות הלא מתלהמות הרוח הכללית הייתה: "אם את לוקחת סיכונים תלמדי להתמודד איתם"; "ידעת מראש לאן את באה, למה להתמסכן"; "במצבך לא הייתי מסתכנת ויוצאת להפגנה בכלל"; תהיי חכמה לא נכנסים למקומות שאת לא יודעת איך תצאי מהם".
כמו רמזור שמכוון את התנועה לתאונה
אז תקשיבו משהו. הבעת דעה בלתי אלימה במדינה דמוקרטית, בהפגנה ברחוב ובכל מקום אחר, לא אמורה להיות משימה של יוצאי יחידות קומנדו (לא שאמא ואבא של לוחם קומנדו לא דואגים ורוצים שיחזור בשלום הביתה כמו כולם). ובטח שלא אמורה להיתקל באלימות מזעזעת מצד אזרחים אחרים (אלימות חד סטרית לחלוטין, שבה גברים צעירים נטפלים לילדים וזקנים ובאים עם נשק - וכן, אבנים וגז זה נשק).
הפגנה היא בדיוק המקום שבו מבקשים אזרחים אכפתיים - חלקם חסרי כוח פוליטי, רובם חסרי אמצעים אחרים להשמיע את קולם - להראות מעורבות. ודמוקרטיה היא בדיוק המשטר שאמור להכיל את כל הדעות וההפגנות האלה. אנחנו אמורים לרצות לקחת את הילדים ואת ההורים ואת סבא וסבתא שלנו, כי זה חלק מלהיות אזרח מעורב ומשפיע במדינה שלך, ממש כמו להצביע בבחירות.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאתה בן 90.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאת בת 4 שמתלווה להורים שלה.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאתה נכה, משותק, עיוור, חירש, על כיסא גלגלים.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאת אתיופית.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאתה ניצול שואה.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאת ערבייה.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאתם שמאלנים שומרי חוק שנמאס להם שראש הממשלה שלהם, שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, מנהל את המדינה ואת חיינו משיקולים שמתחילים ומסתיימים ברצונו להישאר מחוץ לכלא.
לא צריכה להיות שום בעיה לצאת להפגין כשאתם ימנים שומרי חוק שנמאס להם שראש הממשלה שלהם, שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, מנהל את המדינה ואת חיינו משיקולים שמתחילים ומסתיימים ברצונו להישאר מחוץ לכלא.
לא צריכה להיות שום בעיה בכלל.
ואם יש בעיה, אז מישהו לא עושה את העבודה שלו. או שהוא עושה עבודה טובה בשביל מישהו שהוא לא אמור לעבוד בשבילו. כמו רמזור שמכוון את התנועה במטרה לגרום לתאונה. אפשר לעשות עיקוף ולא לעבור בצומת הזה, אבל עדיף פשוט להחליף את הרמזור.