כמו נשים רבות בעולם אני חולה במחלה, מחלה קשה. כרגע היא נראית חשוכת מרפא, אבל אני בטוחה שבאיזו מעבדה תת קרקעית מתארגנת לה קבוצה של מדענים, שכל אחד מהם הוא בן זוג של חולה אחרת, והם מנסים למצוא תרופה.
המחלה שלי היא נעליטיזיטיס - מחלת הנעליים. הסימפטומים: אני אוהבת נעליים. בכל פעם שאני חושבת שהגעתי לרוויה, שזהו, יש לי כבר כל מה שאני צריכה, שאולי המחלה פסקה, היא תוקפת שוב, ואני מתחילה לפנטז על הסוג הבא.
קשה להאמין, בתור מישהי שהמחלה פעילה אצלה, שהייתי צריכה לא מזמן להגיע למפעל שבו מייצרים עבורנו ב-StyleRiver את קולקציות הנעליים, ולגבש את הקולקציה הקרובה שתעלה למכירה באתר. איזו סחרחורת תוקפת אותי בכל פעם שאני מגיעה למפעל, מריחה את ריח הדבק באוויר, מביטה מסביבי ורואה עצמי מוקפת אינסוף נעליים: נעלי עקב לקה, נעלי אוקספורד בשלל צבעים, מגפיים, מגפונים, נעלי סירה שטוחות מתוקות בלק בכל צבעי הקשת... ואני אמורה להיות אחראית!
אני מנסה לחשוב מה כל אחת מעשרים אלף לקוחותינו הייתה רוצה שיהיה באתר, לתכנן כמויות, לחשוב על השילובים, אבל כל כמה דקות מגיחה למוח מחשבה טורדנית בנוסח: ''איזה אוקספורד לקחת איתי הביתה? השחור לק? אולי דווקא אדום? והאם עקב גבוה או בינוני?''. אני מיד חוזרת לעצמי, ממוקדת וחריפה, ואומרת: ''אני רוצה שש יחידות ממידות הקצה, ותריסר מהמידות הנפוצות. מה עם צבעים נוספים?'', אבל לפני שהתשובה נאמרת המחשבות שלי במחוזות אחרים: "האמת שגם נעלי הסירה בלק אדום מדליקות. ועם הסקיני השחור וגולף שחור צמוד בחורף, אני איראה הכי רחובות פריס, האהובים עליי כל כך".
והופ, לפני ששמתי לב הפגישה הסתיימה, החלטות התקבלו ואני יוצאת לכיוון הרכב מבלי שלקחתי שבויים: אין בידי אף קופסת נעליים. ברגעים בהם אני משקרת לעצמי בקטנה, הקול הפנימי אומר ''כל הכבוד, את בדרך להחלמה, הסימפטומים בשליטה''. אבל ברגעי הכנות הבלתי מתפשרת אני יודעת שיצאתי בלי זוג חדש רק בזכות העובדה שהיה לי קשה לבחור.
אני לא היחידה שחולה
אני מתנחמת בעובדה שמסביבי ביקום עוד נשים רבות שחולות במחלה. כן, אני מכירה היטב את המשפט הפולני האלמותי ''צרת רבים נחמת טיפשים'', אבל רגע החסד והתובנה שההתבגרות היא תהליך קסום קרה כשלביקור במשרדינו הגיעו בנות ה-TLV, טל וטליה. כששאלתי אותן מה הפריט הבא שהן חייבות לקנות, הן דיברו על זוג מגפיים של מעצב על, עניין פעוט של כמה אלפי שקלים (להזכירכם, הן בנות 24), ושאם הן לא יצליחו לשים יד (כלומר רגל) עליהן, הן פשוט יתמוטטו.
ואני חשבתי לעצמי, איזה מזל ששום מגפיים לא ימוטטו אותי, ושממרומי גיל 38 יש בי את היכולת לדחות (בקצת) סיפוקים מידיים, מתוך ידיעה שאם זה לא יהיה זוג הנעליים הזה, יהיה אחר.
אני חולה בנעליטיזיטיס, ומאושרת!