באחד מערבי השבוע, בשובי מתל אביב לכיוון בירתנו הנצחית, שמתי את ליבי לעובדה שפקק הכניסה לעיר מתחיל כבר מסיבוב מוצא. אגב, אני מתנצל על החטיאריות, אבל אולי יעניין אתכם לדעת כי מסתובבים בינינו עדיין אנשים המכנים את סיבוב מוצא בשם "סיבוב תנובה", על שם בקבוקי החלב שהיו, פעם מזמן, מתעופפים מהמשאיות של תנובה מדי בוקר בעטיו של הסיבוב החד.
על כל פנים, שתי ברירות היו לי. הראשונה - לעמוד בפקק עד שיסתיים ולהיכנס העירה בדרך המלך. השנייה - לחתוך דרך העלייה לבית זית ולטפס בשבילי היער הפתלתלים, עד שאשפך ללב אזור התעשייה בגבעת שאול. למרות החושך, ולמרות שלא נסעתי שם מזמן, עשיתי מעשה רוברט פרוסטי ובחרתי בדרך שפחות נוסעים בה.
מדהים כמה שסטייה קלה מהדרך יכולה לעורר מחשבות. חשבתי על הדרך הזו, על העלייה הזו ירושלימה, כמה היא מיוחדת. כמה כל הדרכים "האחוריות" לירושלים מיוחדות. כמה צריך "להעפיל" אל העיר הזו. לפעמים שוכחים כשנוסעים בדרך הרגילה כמה זה בעצם סיפור לטפס אל העיר הזו. אבל הדרכים הצדדיות, אלה שמשמשות אותנו רק כשהנתיבים המהירים פקוקים, הן אלה שמזכירות את האמת, והיא - שבשביל להגיע לירושלים צריך מה זה להתאמץ.
והמשפט הזה, "בשביל להגיע לירושלים צריך להתאמץ", הדהד בי עוד כמה רגעים, והתחלתי לעמוד על משמעויותיו הנפשיות. מה זה "להגיע"? וכיצד זה נמדד המאמץ שיש להשקיע? בעצם, כך המשכתי לחשוב, גם כל מי שגר בירושלים, מנסה (בדרך כלל ללא תוצאות) "להגיע" אליה. לפענח אותה, למצוא בה את מקומו ולפצח את סודה. וזה לא שהדברים מסתדרים פה עם הכניסה לעיר. זה לא שהכל נעשה ברור מרגע שסיימת לטפס את ההר. רחוק מזה. ההפך הוא הנכון, כי האמת היא שבלי מידע ספציפי מוקדם יהיה המבקר פה אבוד כמעט לחלוטין.
בדיוק הפוך ממה שקורה בתל אביב, שאליה מגיעים בצורה מסודרת כזו. פשוטה. שטוחה. יומיומית. הגיונית. יעילה. ושהיא כאילו מונחת לפניך על מצע ומציעה לך לעשות בה את שתרצה. "מה שאתה רואה זה מה שיש", אומרת תל אביב. "אז פרפרת ביער ועלית את ההר, אבל למה באת בכלל?" מקשה ירושלים בעקשנות בת שלושת אלפים. ואולי בגלל זה, כל מי שנולד בה שרוט.
יחפים
אבל מזל שיש קיבוצניקים, כי הם גורמים לירושלמים להיראות נורמליים. בחיי. לפחות לפי מה שרואים ב"יחפים". באיחור מסויים (ואופנתי?) התחלנו (וסיימנו), אשתי ואני, לראות את "יחפים". מה אני אגיד לכם? מופת. מזמן לא נשארתי עם סצנות בראש אחרי צפייה בתכנית טלוויזיה מקומית כמו שקרה לי בעקבות הצפייה ב"יחפים".
ואשתי בכלל. כמו לכל הנחלאווים גם לי יש סוג של עבר קיבוצניקי, אבל אצלה זה הרבה יותר משמעותי והרבה יותר נוכח. במהלך הצפייה סצנות שלמות פשוט העירו בה נשכחות. זיכרונות צפונים על איך הדברים קרו וקורים ניעורו בה לפתע, וכשדבר כזה מתרחש בעקבות חשיפה ליצירת אומנות - כנראה שמדובר ביצירה מוצלחת.
ובתכלס, הם עשו הכל כמו שצריך בסדרה הזו. לא זלזלו בכלום. הסיפור מתוסרט בחכמה וברגישות ומשוחק מצוין. בשום שלב לא מצטעצעים ולא נופלים למלכודות של דרמה מוגזמת או נוסטלגיה מתקתקה. מקסימום אינטליגנציה ומקסימום אמינות בכל רגע נתון. מגיע הרבה כבוד לכל מי שקשור בסדרה ומגיע הרבה הרבה כבוד לקולגה שלי מוקי שמרביץ בפרקים שבהם הוא משתתף הופעה גאונית. אם לא הייתי מכיר אותו, הייתי אשכרה מאמין שהוא בן קיבוץ.
"הם נשרטו כל כך חזק כי הם גדלו במקום שבו האידיאולוגיה הייתה חשובה יותר ממי שהם בעצמם", אמרה לי אשתי בתפר שבין פרקים 3 ו-4. "ועכשיו, מספיק שנים אחר כך, הכל יוצא החוצה. הסרט 'ילדי השמש', הסדרה של מודי בראון, ועכשיו 'יחפים'". אחרי שהעברנו את המנגינה של ההתחלה עמד הפרק הרביעי להתחיל. אשתי לחצה פאוז ואמרה: "חכה ותראה. עוד עשרים שנה יהיו מלא תכניות כאלה על ההתנחלויות".