שלושה אוטובוסים מלאים בישראלים ובגרמנים נחתו בלב רמאללה בשבת האחרונה. נוסעי האוטובוסים היו בוגרי פרויקט ישראלי-גרמני של קרן ברטלסמן, ואחד הנוסעים באחד מהאוטובוסים הללו היה אני. בדיוק כמו אצל מרבית חבריי הישראלים, תמהיל בלתי מוכר של רגשות מוכרים הציף אותי בעת הביקור. "מהן התחושות הללו שמקננות בי?" שאלתי את עצמי. "חשדנות? התרגשות? פחד? סקרנות?". הגעתי למסקנה שככל הנראה מדובר בשילוב.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו בסיור הקצר שערכנו בקרבת כיכר אל מנאר בלב רמאללה, היה האנרגיה החזקה שמרחפת ברחובות העיר. הדברים קשים להסבר, ונשמעים גם לי משונים משהו, אבל הרגשתי הייתה כי ההמונים שהולכים במדרכות מרכז העיר רמאללה נעים ובליבם גאווה. האם דמיינתי את זה? האם הרגשתי משהו שרציתי להרגיש? אולי. אבל עם זאת מד האנרגיות הפנימי שלי, שנכנס לפעולה באופן אוטומטי בכל פעם שאני מבקר במקום זר, הראה לי בוודאות כי כוחה האנרגטי של העיר רמאללה (לפחות בכל הנוגע לשבת האחרונה בצהריים) גדול בהרבה ממה שניתן היה לצפות מעיר שמרכזה הוא בסך הכל די קטן וצנוע. את הפער הזה, שבין האנרגיה ש"אמורה" להיות לבין האנרגיה בפועל, אני מייחס לגאווה המפעמת בלבבות. אבל מה אני יודע?
עגלת יד עמוסת גרגירים חמים של חומוס, פול ותורמוס צדה את עיניי. "קדיש אל פול?" שאלתי את המוכר הקשיש וכמעט ושברתי את שיניי. "אתה יכול בשתיים, בחמש או בעשר", נעניתי בעברית מחויכת. לעסתי את הפולים החמים וטיילתי קצת, מנסה בכל כוחי להיות נינוח אבל נוחל הצלחה מוגבלת בלבד. שמתי לב לסניף מדונדש של רשת מכשירי החשמל המזרח ירושלמית "סביטאני" שאני מכיר מרחוב צלאח א דין, וכן לסניף של ממתקי "אייפל" שאני מכיר מרחוב סולטן סולימן. חוץ מזה, משעשע היה לראות בית קפה בשם "סטארס אנד באקס" שמחקה הן את העיצוב והן את הפונט של הרשת הבינלאומית "סטארבאקס" בדיוק של (כמעט) אחד לאחד.
אחר כך נסענו לכיכר שבה מתנוססים גבוה גבוה על תרנים דגליהם של כל המדינות שהצביעו בעד פלסטין באו"ם, ודמיינתי איך בתוך שנים הכיכר הזו הופכת למקום מפגש אורבני נקי, מסודר ורחב ידיים. משם חצינו את הכביש למוקטעה, לקברו של יאסר ערפאת. הקבר נמצא בתוך מתחם שאין ספק שבתוך כמה שנים יהיה סוג של "חלקת גדולי האומה", והוא נשמר על ידי שני חיילים במדי טקס בכל שעות היום.
מובן שהדינמיות שחשתי בה בכל פינה, ורמות האנרגיה, האופטימיות והיצירתיות הנוכחות כל כך, אינן מסוגלות למחוק ואינן מוחקות את אוסף הטראומות שמצטרפות בצורה אסוציאטיבית למילה "רמאללה". אני מניח, למשל, שכל אחד מאיתנו בגיל המתאים זוכר בדיוק איפה הוא היה כששמע לראשונה על הלינץ'. הטראומות שלנו הן אמיתיות ונוכחות, אבל אמיתיות ונוכחות לא פחות הן התחושות שתיארתי קודם, וחשוב להכיר בזה. "ומה יהיה בעתיד?" מהדהדת השאלה בקופסה. אבל ברמאללה שראיתי לא מתעסקים בזה. יש להם די אתגרים בהווה.
יהושע בן נון, רמי לוי
שלושה אוטובוסים מלאים בישראלים ובגרמנים התפזרו ברחבי הגדה המערבית ביום ראשון האחרון. בוגרי הפרויקט הישראלי-גרמני של קרן ברטלסמן נסעו לבקר בכל מיני התנחלויות (או "קהילות", כפי שמארחינו הקפידו לכנות אותם). האוטובוס שלי ביקר בעלי ובשילה. גם בהתנחלויות, כמו ברמאללה, חשתי בתמהיל תחושות ייחודי. אבל כאן, לצד החשדנות, ההתרגשות, הפחד והסקרנות קיננה בי כל העת גם תחושה שהכל מאוד מוכר. הנוף הוא נוף ילדותי. כילד שגדל בצפון ירושלים אני מכיר כל חילזון וכל חזזית על כל אבן בגבעות שמסביב לשילה. גם לי היו כאלה ליד הבית לפני שמילאו את כל הגבעה הצרפתית בבניינים.
בנוסף, רבים מהנרטיבים (הגלויים) שהועברו לנו היו, בגדול, מוכרים ביותר. למשל, החיפוש המתמיד אחר ההקשר הארכיאולוגי/היסטורי של השטח לתנ"ך, והאמונה שההקשר הזה הוא שנותן גושפנקא שאין לערער עליה בשום תנאי, מוכרים היטב לבני דורי. בטח הירושלמים שבהם. חוץ מזה רבים מאלה שפגשנו היו ממוצא אמריקני. כמוני.
גם בהתנחלויות זיהה מד האנרגיות הפנימי את העובדה שמארחינו המתנחלים היו טיפוסים אנרגטיים בצורה בלתי רגילה. הייתה בהם חיוניות מתפרצת ואין ספק שגם בהם, כמו באנשים במרכז רמאללה, מפעמת תחושת גאווה. הם השקו אותנו ביין מקומי וסיפרו לנו על יהושע בן נון ועל המשכן. הם דיברו איתנו על אחוזי הילדים מקרב האוכלוסייה כולה ועל אחוזי הקצינים מקרב הצעירים בגיל צבא. מהאוטובוס ראיתי סניף מדונדש של "רמי לוי". "ומה יהיה בעתיד?" שאלו כמה מחברי הקבוצה את האנשים ששוחחו איתנו, אבל המתנחלים שפגשנו לא מתעסקים בזה. יש להם די אתגרים בהווה.