שישים ומשהו שנה אנחנו כבר מתבחבשים פה עם ה"יהודית ודמוקרטית" הזה. מהם יחסי הגומלין בין השניים? כמה מדינתנו היא יהודית וכמה היא דמוקרטית? למי מהשתיים הבכורה האמיתית? ועל פי מי מהן יישק דבר? קשה להיחלץ מהסבך. גם כי זה פשוט קשה כמובן, וגם כי אין בנמצא מודל שאפשר ללמוד ממנו. מדינות העולם נוטות להתחלק, בגדול, לכאלה שבהן הדת מודרת מספר החוקים כמעט בכלל, ולכאלה שספר החוקים שלהן נכתב רובו ככולו על פי עקרונות הדת (או יותר נכון - על פי פרשנות מסוימת לדת). אמת, בארצות רבות שמגדירות את עצמן כדמוקרטיות, נודעת חשיבות רבה למסורות (דתיות ואחרות) שקדמו לכינון המשטר והשיטה הפרלמנטרית, אולם השעטנז הישראלי הזה, הרעיון שמתיימר לאפשר כוח זהה לשני צידי המשוואה, הוא די נדיר כמדומני.
אבל עולה בדעתי שיתכן שבקרוב לא נהיה כל כך לבד עם המישמש הדתי-דמוקרטי הזה שהמצאנו לנו. שכן יתכן מאוד כי אחת התוצאות הדרמטיות ביותר של אירועי "האביב הערבי" תהיה כינונן של שרשרת של מדינות שתיפולנה כולן להגדרה של "מדינה מוסלמית ודמוקרטית". מדינות שמחויבותן הגדולה והבלתי מתפשרת לקץ הדיקטטורה ולדמוקרטיזציה מוגברת לא תעמעם במאום את זהותן המוסלמית הגורפת. מדינות מוסלמיות ודמוקרטיות.
ובעצם, כשחושבים על זה עוד טיפה, מגלים שכבר יש מדינה אחת שהיא די כזו. ואני מתכוון לטורקיה כמובן. זהותה המוסלמית של טורקיה שתחת שלטון ארדואן התחדדה בכל מיני אספקטים הקשורים הן למדיניות הפנים והן למדיניות החוץ. אבל האם, בד בבד עם התחזקותו של הצביון הדתי, קהתה גם הדמוקרטיה במדינה? אין ספק שטורקיה של היום גידלה כמה קוצים חדשים המופנים כלפי ישראל והמערב, ובכל זאת, האם טורקיה המוסלמית יותר היא טורקיה דמוקרטית פחות? התרגלנו לחשוב שמוסלמית יותר שווה דמוקרטית פחות, אבל האם זה באמת כך? אינני בטוח בזה בכלל.
דבר אחד ברור לחלוטין, טורקיה העכשווית היא זו שנותנת את הגיבוי הרב ביותר לכוחות הדמוקרטיים (או לפחות האנטי דיקטטוריים) שפועלים ברחבי המזרח התיכון המשתנה. ארדואן היה המנהיג הבינלאומי הראשון שביקר בקהיר של פוסט מובארכ, ביקור שחשיבותו העיקרית היא בהצבעת האמון בתהליך שעובר על מצרים. בנוסף, טורקיה הרשמית איננה מהססת לצאת בריש גלי נגד אסד ומשטרו (גם במחיר יצירת מתח עם אירן), ואף קולטת בשמחה (ויש שיאמרו שהיא גם מחמשת ומאמנת) את המורדים הסורים שנמלטים לתוך שטחה. אז לאיזה מהערכים קשובה טורקיה הרשמית יותר? לאלה הדתיים או לאלה האזרחיים דמוקרטיים? ואולי, כמו אצלנו, התשובה לשאלה הזו איננה כל כך ברורה מאליה.
לזכר רוני
בפאב אוגנדה בירושלים נפתחה השבוע תערוכה המציגה מבחר מעבודותיו של האמן הירושלמי רוני צורי ז"ל. התערוכה איכותית ומרגשת מאוד, והיא פרי יוזמתם של משפחתו וכמה מחבריו הטובים של רוני ז"ל שנפטר לפני מספר חודשים ממחלה. הייתי מיודד עם רוני ז"ל ומובן שקשה לי להסתכל על הציורים ועבודות הווידאו בצורה אובייקטיבית (כאילו שיש דבר כזה), אבל מה זה משנה בכלל? הציורים מעולים. יש בהם עוצמת הבעה מטלטלת והם נושאים את כל הכאב והבדידות אבל גם היופי והתמימות שחבויים בקיום האנושי.
חלק מהעבודות מאוד פוליטיות, אבל גם בהן מוצגים המתח והכאב בצורה מאוד "אישית" (בניגוד ל"לאומית"). "כולנו חיים במציאות הסבוכה הזו יחדיו", הציורים כאילו שחים לאדם שמתבונן בהם, "אבל את הכאב על כל מה שמתרחש פה אנחנו חווים לגמרי לבד". אבל לא כל העבודות פוליטיות, ממש לא. רובן הגדול אישיות מאוד, ומובן שעתה, לאחר פטירתו בטרם עת של רוני ז"ל, מקבלים התערוכה בכלל, והציורים האישיים יותר בפרט, מעין משנה תוקף.
פן נוסף ביצירתו של רוני ז"ל שנחשף בתערוכה הוא הגיוון. התערוכה היא לא גדולה במיוחד, ובכל זאת מוצגות בה עבודות במגוון טכניקות: עבודות מחשב, רישומים, ציורי מים ועוד. כל הציורים מאוד מדויקים, דקדקניים אפילו. רוב הציורים מלאים מאוד בפרטים, אבל הטכניקה האדירה של רוני ז"ל מתגלה לדעתי דווקא ברישום קטן וצנוע יחסית, רישום שאין בו יותר משני תריסרי קוים, ובו נראית דמות שחוטפת אגרוף שמזעזע אותה לחלוטין. קצת כמו האגרוף המטאפורי שצפוי למי שמגיע לתערוכה של רוני ז"ל.
התערוכה, כאמור, מוצגת בפאב אוגנדה ברחוב אריסטובלוס 4 בירושלים (פתוח כל יום מ-1200) ואני ממליץ עליה מאוד.
אהבתם? תפרגנו ב-Like