לא יעזרו גלגולי העיניים לשמיים ודברי מתק על השפתיים – לתופעה המכונה הדרת נשים יש קרקע גידול פורה ועשירה גם בהוויה היהודית וגם בזו הישראלית. אי אפשר שלא לקשור בין מדרכות נפרדות לנשים בבית שמש לבין הפרדת גברים מנשים בהיכלי התפילה; אי אפשר שלא לקשור בין דחיקת נשים לאחורי האוטובוס לבין פסילת נשים לעדות ולמניין.
מספרים לנו רבנים ומלומדים שהיהדות מאדירה נשים. הראיות אינן תומכות בכך, נהפוך הוא. גבר יהודי מתחיל את יומו באמירה ברורה: ברוך שלא עשני אישה. כל הפלפולים והפרשנויות לא ישכנעו אותי שלמלים אלה יש הסבר אחר. המקרא הבהיר היטב את הכוונה, כאשר העניש את חווה על כך שפיתתה, כביכול, את אדם: "בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
האפליה נגד נשים באה לידי ביטוי לא רק בזירה הביתית. התנ"ך, הגמרא ודברי חז"ל רוויים דוגמאות למעמד הנחות של נשים בציבור והדרתן החברתית. די אם נזכור שאחד הכיבודים האולטימטיוויים ביהדות, עלייה לתורה, שמור רק לגברים. את העלבון הזה מסביר לא אחר מהרמב"ם, שכותב: "אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד הציבור".
הרבה השתנה באלפיים השנים שחלפו מאז, הרבה ולא כלום. הקיצונים מהעדה החרדית יונקים את משנתם מאותם מקורות מיזוגיניים שמהם ניזונים יהודים יראי שמיים, שאינם נחשבים קיצונים. שר הפנים אלי ישי, למשל, אומר שהוא מתנגד לאלימות נגד נשים ומייחס אותה לקומץ קיצונים. "לשום אדם אין זכות להעליב, להשפיל אישה", אמר בראיון. מעניין אם ישי באמת אינו מבין שהוא עצמו פוגע בנשים – בכך שהוא ניגש ללחוץ את ידו של גבר שנכנס למשרדו, אבל מתעלם מהיד המושטת של האישה שעומדת לצדו; בכך שהוא מדיר את רגליהן של נשים מרשימת ש"ס בכנסת, בכך שהוא מדיר אותן מהפולחנים הדתיים שבהם הוא משתתף.
זו לא תקרת זכוכית, זו תקרת פלדה
להדרת הנשים על ידי הדת יש השלכות רבות על החיים הציבוריים בישראל. בכנסת הנוכחית מכהנות 21 נשים, שיא כל הזמנים, אבל הן עדיין מהוות רק 16% מהח"כים, ואילו בממשלה עם 33 תיקים רק שניים (פחות מ-10%) מוחזקים בידי נשים. צאו ולמדו מרואנדה, שם נשים מהוות כמחצית שרי הממשלה.
הייצוג המביש של נשים בפוליטיקה הישראלית משתקף גם במספרן הזעום ברמות ניהול בכירות בשירות הציבורי ובמגזר העסקי. תקרת הקידום בנויה מפלדה. אילו הייתה עשויה זכוכית, קל היה לנפץ אותה.
על הנורמות הפסולות שנובעות מהדת והשתרשו באזרחות מתווספת התרבות הצבאית, שכה משפיעה על החברה האזרחית. ישראל היא אמנם המדינה היחידה בעולם שגיוס נשים לשירות פעיל ולמילואים הוא חובה. אבל במקום שהשירות הצבאי יהפוך למכשיר מרכזי לקידום שוויון בין גברים לנשים, הוא אחד הגורמים המרכזיים לקיום הפערים ולהנצחתם. כך, למשל, הייצוג של נשים בקצונה הצה"לית יורד ככל שעולים בסולם הדרגות, וכל עוד אפיק הקידום העיקרי בצה"ל הוא קצונה קרבית, אשה בדרגת אלוף תהיה בגדר עלה תאנה.
השיח שהתעורר בשבועות האחרונים על הדרת נשים מהמרחב הציבורי מבורך וחשוב, אבל כל עוד יתייחסו אליו כתופעה מבודדת, כקוריוז מקומם, לא תצמח ממנו תועלת. מדרכות נפרדות, כניסות נפרדות, תורים נפרדים, העלמת נשים משלטי חוצות, איסור על פרסום תמונות של ילדות מעל גיל שלוש, ייצוג זעום של נשים בשכבות העליונות של הפוליטיקה, השלטון, הכלכלה והצבא - כל אלה אחד הם: סימפטומים של קלקול חברתי. אם רוצים לתקן אותו, חייבים להתייחס לסימפטומים כמכלול. אין הבדל מהותי בין דחיקת נשים לדלת האחורית של האוטובוס לדחיקתן למושבים האחוריים של הפוליטיקה. שתי התופעות יונקות מאותו מקור ומשגשגות באותו בית גידול.