אני שייך לזן ההורים שפעם ביום חולפות בראשיהם תמונות זוועה של שלל הדרכים שבהן הילדים שלהם עלולים למות. בעיקר תאונות דרכים. במקרה של בני הבכור, בעל הקווים האוטיסטיים, גם זר שניגש אליו ברחוב ומנצל את תמימותו. במקרה של בתי האמצעית, בת העשרה, גם גבר שמתנפל עליה בקרן רחוב שוממת בחשכה ותוקף אותה מינית.
לצערי, החשש הזה כבר קיים אצל בתי עצמה. לפני בערך חצי שנה היא התפתחה לנקודה שבה הגועל נפש הזה התחיל: פועל הבניין ששורק, נהג המונית שמאט בגשם ומציע לה טרמפ. זה תמיד מפתיע מחדש לגלות שהחלאות האלה ממש קיימים, ושאין להם שום עכבות להתנהג כך לנערה שלומדת בחטיבת ביניים. שהם לא מעלים בדעתם כמה שזה מפחיד אותה. או שלא אכפת להם. או שדווקא הפחד שלה הוא מה שמדליק אותם.
כך או כך, בתי התחילה לנסוע לבית ספר עם אופניה במסלול שעוקף את אתר הבנייה. היא ביקשה וקיבלה ממני שוקר חשמלי ותרסיס פלפל. את השוקר היא לקחה ישר. בתחילה, על התרסיס היא החליטה לוותר, מתוך חשש שמא תרסס אותו לתוך עיניה, אבל בעקבות האונס בשירותים בחניון גן העיר גם את התרסיס היא רוצה.
פה זה לא ניו יורק
כחברה, אנחנו עדיין נסערים מהאונס בגן העיר. זה לזכותנו. זה מעיד שטרם קהו חושינו, ושאנחנו ממאנים לקבל פשעים כאלה כחלק אינטגרלי מהחיים בעיר גדולה. תל אביב היא עדיין עיר בטוחה להפליא. אני זוכר, כנער שבילה את חופשות הקיץ אצל המשפחה בניו יורק, את ההשתוממות שלי מנהלי הבטיחות שעליהם הקפידה בת דודתי, שהייתה בת גילי: למשל, מותר היה ללכת ברחוב 87 בין שדרות קולומבוס לאמסטרדם אבל אסור היה ללכת בקטע המקביל ברחוב 86, כי הסתובבה שם כנופיית סוחרי סמים חמושה.
בניו יורק של תחילת שנות ה-80' היו אזורים שלמים ששומר נפשו התרחק מהם. מהחלון של דירת סבי בברונקס, ששכנה במתחם שמור מוקף בגדר, נשקפה שכונת עוני שכף רגלו של אדם עם ארנק בכיסו לא דרכה בה. הסכין בגרוגרת בדרך למכולת הייתה עניין ודאי.
אנחנו לא כאלה. בתל אביב זה לא קורה. בינתיים. אבל יש תחושה שהאלימות במדינה כולה גואה. ולאלימות הזו יש כמובן סיבות. סיבות חברתיות. שנעוצות בפערים, ובכיבוש. סיבות שהחברה הישראלית התחילה למחות נגדן בקיץ שעבר. ונדמה שאין לה כוח ועניין למחות נגדן יותר. והן מתחילות לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים. כלומר, קשה יותר ויותר להתבצר מפני נזקיהן. הן חודרות לבועה שלנו.
אי אפשר לסגור אותה בבית
אז מה אני אמור לעשות? לא לתת לבת שלי להסתובב ברחוב? ברור שזה הרפלקס הראשוני. וברור שהוא חסר טעם. לכולנו יש את הרפלקס הזה, שמקורו במחשבה שיש מעשים, נקודתיים, שאנחנו מסוגלים לבצע, במקום להיות חסרי אונים וסבילים, שימנעו את המקרה הבא: לסגור את הבנות בבית, לדרוש נוכחות מוגברת של שוטרים ברחובות, להתקין עוד מצלמות אבטחה, להגביר את האכיפה נגד שוהים בלתי חוקיים מהשטחים, וכך הלאה. וברור לגמרי שאין שום דבר שאפשר לעשות כדי למנוע את המקרה הבא. כי אי אפשר לסגור את הבנות בבית, ואין מספיק שוטרים כדי לכסות כל מטר רבוע בעיר, ומצלמות האבטחה לא הרתיעו את האנס בגן העיר, ושוהים בלתי חוקיים תמיד מצליחים להסתנן.
המקרה הבא יקרה. זה ודאי. מתישהו, הוא יקרה. זה חלק מהחיים. כמו שתאונות דרכים הן חלק מהחיים, וכל הקמפיינים האינסופיים לצמצומן לא ימנעו את תאונת הדרכים המחרידה הבאה. אנחנו אוהבים להרגיש שאנחנו עושים משהו. זה עוזר לנו להרגיש טוב עם עצמנו. זה לא מגביר את ביטחוננו האישי. הנה מחשבה קשה לעיכול: ברגע זה, אי שם ברחבי תל אביב, יש נערה שבשנים הקרובות תיאנס. סטטיסטית, זו היא אמת ודאית. הלוואי שהיינו יודעים מי היא אבל אין שום דרך לדעת. זה פשוט יקרה.
וכדי לחיות, אין לנו ברירה אלא להניח שזה לא יקרה. כל אחד מאיתנו יוצא מנקודת הנחה שלבת שלו זה לא יקרה, ומצייד אותה בכל הוראות הבטיחות וכל אמצעי ההגנה האפשריים. ומוודא שהיא לא הולכת הביתה לבד (לנאנסת בגן העיר זה לא עזר, כמובן). ונמצא איתה בקשר סלולרי כשהיא מחוץ לבית (וגם זה לא עזר לנאנסת בגן העיר, שאביה שוחח עם האנס בטלפון שלה זמן קצר אחרי האונס). וגם כשאני כותב את השורות האלה אני משוכנע לגמרי שלבת שלי זה לא יקרה. זה יקרה לבת של מישהו אחר.
ויש להודות שבאורח מעט מפלצתי, זו מחשבה שמנחמת אותי.