לא כיף להיות היום עיתונאי, או יצרן תוכן בשביל כלי תקשורת. ולא בגלל הקיצוצים ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס". ולא בגלל סכנת הסגירה המתמדת שמרחפת מעל "מעריב" וערוץ 10. ולא בגלל המצוקה הכלכלית של ערוץ 2, "הוט" ו"יס". לא כיף להיות היום עיתונאי בגלל שלאיש אין מושג איך עושים כסף מתקשורת. לכולם ברור שהעתיד שוכן בטאבלטים, בסמארטפונים ובפלטפורמות דיגיטליות ואינטרנטיות אחרות. אבל אף אחד לא יודע איך עושים מזה כסף. אפילו מארק צוקרברג לא יודע. ולכן עיתונאים מחליפים מקצוע ומפיקים פושטים רגל. וערוץ טלוויזיה מסחרי הולך לראש הממשלה להתחנן על חייו, במקום ההיפך.
זוכרים את עיתון "דבר"? היה פעם עיתון כזה, שאפילו היה נפוץ למדי. הוא שכן ברחוב שינקין בתל אביב, בבניין עצום ממדים, שהשתרע על שטח גדול בפינת מלצ'ט, בימים שבהם רחוב שינקין היה רחוב מנומנם, שבו קשה היה למצוא משהו לאכול אחרי שבע בערב. האופציה היחידה הייתה פיתה עם חומוס וסלטים מבית קפה קטנטן ששמו פרח מזיכרוני, בואכה רחוב פיירברג, בית קפה שהספיק בינתיים להיחרב בדיוק כמו בניין "דבר".
השנה היתה 1988. עבדתי שם כפרילנסר, בדסק הלילה, עם התמחות בתרגום חדשות חוץ מסוכנויות הידיעות, שטלפרינטרים רעשניים פלטו את ידיעותיהן. העיתון גסס. כל מי שעיניו בראשו ידע שדינו נחרץ בגלל שלא היה לו ביקוש. הוא נקרא על ידי קומץ קשישים. עידן מפא"י חלף מזמן, השוק החופשי הרג אותו, ובצדק. היה לי ברור שאני עובד בעיתון גרוע, לא רלוונטי, פתטי אפילו (אם כי – יורשה לי לציין – התרגום של חדשות חוץ היה ברמה גבוהה מאוד).
את הצ'ק החודשי נהגנו אנחנו הפרילנסרים לאסוף מדי 10 בכל חודש אצל הקופאי בקומה השנייה. גבר מזדקן, נרגן, משופם וגיבח. אלא שהצ'קים לא היו שם ב-10 בכל חודש. וגם לא ב-11. וגם לא ב-12. התגודדנו מחוץ למשרדו שעה שהוא מתבצר בפנים, מאחורי תריס סגור, וזועק, חסר אונים, "אין לי כסף"! לא נורא. היה כסף בעיתונים האחרים, ובמהרה גם בטלוויזיה. לא מעט כסף. אבל זה היום המצב של התקשורת כולה. היא זועקת "אין לי כסף"! והעיתונאים מתגודדים מחוץ לתריסיה הנעולים ומתחננים.
אני שווה היום מעט מאוד
אבל זה נגמר. אין כסף. ולא ידוע מתי יהיה. המפץ הגדול שעליו דיברו בחשש ובהתרגשות זמן כה רב, הגיע סוף סוף. נפגשתי בחודשים האחרונים עם כמעט כל בכירי עולם התקשורת הישראלי. לכולם אין כסף. והם לא יודעים מתי יהיה. וכשיהיה, את המעט שיהיה הם כנראה לא ייתנו לי. כי בשוק כל כך תחרותי, אכזרי וקשה, נותנים את הכסף רק למי שמביא כמות מקסימלית של זוגות עיניים. וזה לא אני. אני היום כמו טלפרינטר. לא צריך אותי.
אחד הבכירים – נבון, מעודכן וחסר סנטימנטים במיוחד – שאל אותי בדאגה למה אני מתעקש להמשיך לנסות להתפרנס מייצור תוכן. הסוכן שלי כבר אמר לי, זה הזמן לפתוח מסעדת עוף בגריל. לעוף בגריל תמיד יש ביקוש. לתוכן שמיוצר על ידי עיתונאים – לא. לא בעולם של פייסבוק ויו-טיוב. לא בעולם של תוכן חינמי. הציבור לא רוצה לשלם על תוכן שאני מסוגל לייצר. אף אחד לא מצפה לקבל עוף בגריל בחינם. אף אחד לא חושב שזו זכותו לקבל עוף בגריל בחינם. לכולם ברור שאם מישהו עבד על ייצור העוף בגריל, יש לשלם לו. בשוק התוכן זה לא כך. לכן מניית פייסבוק – פלטפורמת התוכן שמרכזת הכי הרבה זוגות עיניים בעולם, בהפרש ניכר מרשתות טלוויזיה ועיתונים – שווה היום הרבה הרבה פחות ממה משוויה רק לפני כמה חודשים, ביום הנפקתה.
זה הפרדוקס של התקשורת: ביקוש גבוה מאוד, מודל עסקי חלש, חסר ערך כמעט. אולי הבעיה הזו תיפתר יום אחד. לא בטוח. שמעתי הרבה הכרזות אופטימיות שחייב להימצא פיתרון אבל הן לא יותר ממשאלת לב. בפועל, אין פיתרון. ואם וכאשר יהיה – כנראה שיצרן התוכן המכונה עיתונאי, האיש שזה משלח ידו ומטה לחמו, לא יגזור ממנו קופון. ברגע זה ממש, בשעת כתיבת שורות אלה, יש הרבה אנשים שלא מכונים "עיתונאים", שמתפרנסים ממשהו אחר, שמייצרים לא פחות תוכן ממני בטוויטר ובפייסבוק וביו-טיוב ומצליחים לעניין בו כמויות הרבה יותר גדולות של אנשים, והם לא עושים מזה כסף.
לא נעים להגיד, אבל אני שווה היום מעט מאוד, במונחים כלכליים, ובעתיד אהיה שווה עוד פחות. אני נהג כרכרת הסוסים בתחילת עידן האוטו המשפחתי המשווק להמונים. אני יצרן פתיליות נפט אחרי המצאת החשמל. לא צריך אותי. לא ממש. "Roadkill", כך כינה אותי אותו בכיר נבון ומעודכן. כלומר, גוויית החתול הרמוס בצדי הדרך, בשולי אוטוסטרדת המידע. החתול המת שמלכתחילה לא היה לו מה לחפש שם.
אני מאחל לערוץ 10 ולמעריב אריכות ימים. אבל ספק אם יזכו לזה. הבעיה היא שבבניין של "קשת" אין כסף. הבעיה היא ש"ידיעות" מפטר עיתונאים טובים, שיודעים את מלאכתם, כי אין כסף. הבעיה היא שלמובילי השוק, הנצרכים מדי יום על ידי מיליוני זוגות עיניים, אין כסף.
הבעיה היא שאני לא יודע להכין עוף בגריל.
>> לטור הקודם שלי: בלי הציפרלקס כיף לקום בבוקר
>> הקרב בין מעריב לדה מרקר: דיווח מהחזית