החלטתה של קייטי הולמס להתגרש מטום קרוז, כנראה כדי להרחיק את בתם סורי מהשפעות דת הסיינטולוגיה שקרוז מצטייר כמעין פונדמנטליסט קיצוני שלה, היא הזדמנות טובה לדון בדמותו של אחד הכוכבים הגדולים ביותר של זמננו.
קרוז הוא שחקן קולנוע אדיר, לא פחות, מהזן של קלינט איסטווד, ובמידה רבה הוא יורשו. הם חולקים תווי פנים דומים, מחוטבים ומושלמים, ולשניהם סגנון משחק מול מצלמה שהוא מאוד ממושטר ומינימליסטי. כמו איסטווד, גם קרוז בכלל איננו שחקן במובן המקובל של המלה, זה שמתייחס לשחקנים כמו אל פ'צינו או דסטין הופמן. יש להם מנעד מוגבל מאוד בדמויות. למעשה, הם תמיד מגלמים בקולנוע את אותה הדמות בגרסאות שונות, שכלל איננה דמות אלא פרסונה מצטברת, שצוברת נפח עם כל תפקיד חדש.
הם לא מסוגלים בכלל להופיע בתיאטרון. המומחיות שלהם היא ייצור איזו נוכחות מול מצלמה. והנוכחות הזו, ממגנטת וכריזמטית, מאופיינת בעיקר במבט אינטנסיבי ועוצמתי, מבט שמביע כוח אישיותי פנימי מרבי, נחישות חסרת פשרות, לוחמנות, דבקות במשימה ועמידה על עקרונות מקודשים, העדר הומור, רצינות וכנות. הנוכחות הזו איננה תלויה בטקסט או בדיאלוג. היא מיועדת לתקריב של המצלמה, שכמו סורקת את מבטם בחיפוש אחר חולשה או נקודות תורפה, ספק או חשש. איסטווד וקרוז משתמשים באותה טכניקה כדי להשיג אותו אפקט: אידיאה של גבריות אמריקאית.
ולכן זה לא מפליא ששניהם מתעקשים לבצע בעצמם את רוב פעלוליהם. איסטווד הסביר פעם למבקר הקולנוע האמריקאי הנודע רוברט אברט שהוא לא סתם מסרב לאפשר לכפיל להחליף אותו בסצנה שבה הוא אמור להיות תלוי מאות מטר מעל פני האדמה. ההסבר פשוט: זה בשביל התקריב על הפרצוף, כמובן. התקריב הזה חייב להיות הכי עוצמתי ואמין ואפשר. כדי שהתקריב יעשה את העבודה, איסטווד חייב להיות בעצמו בתוך הסיטואציה המצולמת. קרוז נוהג בדיוק באותה צורה. הוא ביצע בעצמו את הפעלולים המדהימים בסרט האחרון בסדרת "משימה בלתי אפשרית", שבהם הוא נראה מטפס ומקפץ על הבניין הגבוה בעולם בדובאי. השתלם לו. התקריבים מצוינים.
קלוז אפ של הנפש
יחסית למעמד שאליו הוא שואף, זכר האלפא האמריקאי נוסח איסטווד, קרוז עדיין צעיר. אני מהמר שהוא עוד יזכה בכמה אוסקרים, ככל שיתקרב לגילו הנוכחי של איסטווד. זה יקרה כשקמטים יחרשו את פניו. כשיאבד סופית את הנעורים. בינתיים הוא איבד את קייטי הולמס. מה שמביא אותנו לרגע שהגדיר יותר מכל את הפאזה הנוכחית בקריירה של קרוז: היום שבו קיפץ על הספה באולפן של אופרה וינפרי, בעודו מצהיר שהוא מאוהב בהולמס. קרוז לא ידע אז את נפשו מרוב אושר. הוא לא הפסיק לצחוק, לכרוע על ברכו, לנופף באוויר אגרוף מנצח, לחבק את וינפרי. לבסוף הוא רץ אל מאחורי הקלעים וגרר לאולפן את הולמס הנבוכה. אמרו שהוא משוגע, שהתנהגותו הלא נאותה וחסרת השליטה פגעה קשות בתדמיתו.
אבל האמת היא שהוא סיפק שם את אחד הרגעים הגדולים בתולדות תכניות האירוח בטלוויזיה. הוא היה שם, בדיוק כמו בתקריבים שלו – חשוף מאוד, פגיע מאוד, כן וישיר לחלוטין, נטול פילטרים, נוכח לגמרי, הדבר האמיתי. והרי בתקריבי הפנים שלו ושל איסטווד, דווקא אלה שבהם מבטם נחוש וחודר, כשהמצלמה מתעכבת על עיניהם, תמיד יש גם פגיעות, איזה חוסן שנובע ביתר שאת מתוך הפגיעות הזו. התקריבים האלה מייצרים אינטימיות בין איסטווד וקרוז לבין הקהל. אנחנו הרי לומדים את הפנים שלהם, מכירים אותם כה טוב.
והנה, בהופעת הדילוג על הספות אצל אופרה, קרוז ניפץ כל מחיצה או דיסטנס בינו לבין הקהל. הוא העניק להם תקריב של נפשו. בלי לדפוק חשבון. בלי מודעות עצמית. מי שסבור או טוען שקרוז עשה שם הצגה – הוא המשוגע. ומאז אותה הופעה אצל וינפרי, אי אפשר לראות את קרוז בתפקיד חדש בקולנוע בלי להיזכר בו בתכנית של וינפרי. עשר הדקות האלמותיות האלה, של מאניה חסרת מעצורים, מלוות אותו כמו רוח רפאים בכל תפקיד חדש.
והן מעניקות לכל תפקיד חדש של קרוז נפח גדול: אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו יודעים שהדמות הזו על המסך, הקונטרול-פריק האינטנסיבי הזה, יודעת גם לבד שליטה ולהיות מאוהבת עד דמעות. זה מעורר אמפטיה. יש לנו את החוויה המשותפת הזו עם הפרסונה של קרוז: הוא איבד שליטה לנגד עינינו, איתנו, בשבילנו. וזה חלק בלתי נפרד מהפרסונה שלו.
מאז אותה הופעה אצל אופרה, האנושיות של קרוז על המסך מרשימה הרבה יותר. בדיוק כמו שהקמטים שחורשים את פניו של איסטווד העניקו לו נופך אנושי יותר, מצולק יותר. אפילו טראגי. יש משהו טראגי במה שקורה עכשיו לקרוז. הוא עיצב את הטראגיות הזו כשקיפץ על הספה. הוא נפל ממנה. נפל מהספה. מהאולימפוס של האהבה. אין לי מושג מה זה יחולל בחייו האישיים, לפרסונה הקולנועית שלו זה יעשה רק טוב. מי שיודע לשמוח כך, יודע גם לכאוב. העובדה הזו תירשם בעיניים, בתקריב הבא.
>> הטור הקודם שלי: אני מרוויח טוב; למה אני מוחה?
>> גל אוחובסקי: השוטרים דפקו מכות לתל אביב