כדי להבין למה הכדורגל שלנו נעשה אלים בצורה בלתי נסבלת, צריך להיזכר בחיוך הלבן והמתנשא של עמוס לוזון אחרי שהערעור שלו התקבל ולמכבי פתח תקווה הוחזרו שלוש הנקודות שהורדו בעקבות התקרית האלימה באצטדיון המושבה. לוזון ידע מראש שזה מה שיקרה. הוא הסתמך על גיליון ההרשעות הנקי של הקבוצה שכל אוהדיה נכנסים במידיבוס; הוא ידע שבית הדין לא ירצה לקבוע את גורל היורדות מהליגה הבכירה על שולחן הדיונים אלא על כר הדשא; הוא זכר היטב שיש לו אח, אבי לוזון, במקרה גם יו״ר ההתאחדות.
מאחורי החיוך הזה מסתתרת כוחניות דורסנית, קומבינה אחת גדולה וסבטקסט של ״הכל מותר״. לחיוך הזה קדמה התייחסות לפציעה ״הקלה״ של עלי חטיב, שחקן הפועל חיפה. לחיוך הזה קדם ויכוח מהותי של ״מי התחיל בתגרה״. החיוך הזה הוא שיאה של התנהלות אינטרסנטית שכל מהותה הוא כיסוי תחת ולא ניסיון אמיתי לפתור את הבעיה הגדולה ביותר של הכדורגל הישראלי בשנת 2012 - לא אי העפלה למונדיאל או ליורו, אלא קרב נינג׳ות שבוע אחרי שבוע. החיוך של לוזון אחרי הקטנת העונש של מכבי פתח תקווה גרם לאלימות המכוערת בסיום המשחק בין הפועל רמת גן לבני לוד. השחקנים, המאמנים ושאר בעלי התפקידים ראו את החיוך. בתת מודע שלהם הם ידעו שלא משנה מה יעשו, יהיה להם גיבוי תקדימי מלא בבית הדין.
ניתן היה למנוע את הטינופת הזו. העונש שקיבלו הפועל תל אביב, אוהדי הקבוצה והשחקנים אביחי ידין וסלים טעמה אחרי אירועי הדרבי היה עונש ראוי. אם מידת הענישה היתה זהה גם אחרי אירועי המושבה, אולי הפוגרום של היום לא היה מתרחש. המעורבים - ברמת הקבוצות וברמת העבריינים עצמם - צריכים לקבל את העונש החמור ביותר שאפשר לקבל, אבל זה לא מספיק. הכדורגל הישראלי נמצא במשבר העמוק ביותר שהוא ידע, ולכן צריכה לבוא תגובה חסרת תקדים ברמה הגלובלית לפני שזה יגמר ברצח על הדשא.