לזכותו של אלדד יניב אפשר לומר שהוא היה שם. גם כשהיא היתה רק ארץ ישנה והסריחה מגרביים ישנות, עם או בלי קשר לדולרים שנשלפו ממנה במעטפות, מתחת לבלטות או בדירות מסתור. יניב עבד הרבה ימים בסביבתו של אהוד ברק. הוא אולי ראה או נחשף – בלי שום קשר לברק – ליותר מדי הטיות, שחיתויות, טובות הנאה, כל מה שלכאורה רקוב בפוליטיקה בכלל ובפוליטיקה הישראלית בפרט.
הוא ישב באוהלים של רוטשילד בדיוק כמו דפני, שמולי, סתיו, כל מי שהיה אכפת לו מצדק וחברה. ועכשיו, כשהוא חכם יותר, הוא רוצה שינוי אמיתי. הוא רוצה ארץ חדשה, כמו שקוראים למפלגה שהוא עומד בראשה. ובדרך כלל, כשמישהו מרגיש שהוא חכם יותר, או צודק יותר, או נכון יותר, או חזק יותר, בדיוק שם הוא צריך להתחיל להישמר. בעיקר מעצמו.
בסרט הראשון – אשר העתירה להסרתו נדחתה אתמול (חמישי) – מתוך כעשרים סרטונים בסדרה שנקראת "השיטה", שאותה יצר יניב ביחד עם הבמאי והשותף רני בלייר, הוא החליט שנמאס. נמאס לו להסתפק במצע בחירות מסודר; נמאס לו להסתפק בהתפקדויות למפלגה בבר התל אביבי ׳הפיקוק׳; נמאס לו לכתת רגליים במחאה אחרי מחאה אחרי מחאה, כולן מתועדות בכל הרשתות החברתיות שעומדות לרשותו – מיוטיוב, דרך פייסבוק ועד אינסטגרם. נמאס לו לראות בדמיונו איך הוא גומר כמו הילד הטוב של הפוליטיקה, זה שניסה לשנות וסיים מתחת לאחוז החסימה כמו רבים וטובים אחרים שקדמו לו.
אז הוא החליט לשבור את הכלים ולא משחקים. כלומר, לא משחקים לידי בנימין נתניהו, שלא משנה כמה איורים מביכים, שרים מתפטרים והתנגדות תושבים הוא יעבור – נראה ששום דבר לא יעצור אותו מלחתום על עוד ארבע שנים כראש הממשלה. אז יניב הוציא את התותחים הכי כבדים שיש בפוליטיקה ותקף ללא רחם ברמיזות בוטות וחסרות תקדים על התנהלות מושחתת לכאורה שכוללת על פי הסרטון מפגשים מפוקפקים בדירות מסתור, כסף מזומן בדולרים שמסתובב בין הגרביים, סצנה הוליוודית עם נתן אשל ועוד. כל זה מגובה בבימוי מלא כישרון של בלייר (״שבתות וחגים״, ״פרשת השבוע״, ״אדמה״) ובאשכים של שור. כמובן שהעתירה להסרת הסרט לא איחרה להגיע, אבל כאמור היא נדחתה.
הסרט הראשון בסדרת "השיטה" שאתמול נדחתה העתירה להסרתו
בכל דרמה פוליטית הוליוודית יש את הרגע הזה שבו אדם אחד עושה את הבלתי צפוי שיוצר את הטוויסט בעלילה בדרך לזכייה בכל הקופה. במציאות זה הצליח לבנימין נתניהו ב-96' ואולי זה יצליח למיט רומני ב-2012. אבל יניב הלך כמה צעדים קדימה, אולי רחוק מדי.
כעיתונאי לשעבר וכמשפטן בהווה, הוא שכח כמה כללי יסוד שתקפים לגבי כולם בשלב ההאשמות. לאחד מהכללים האלה קוראים שלב ההוכחות. כשאין הוכחות, אלא רק תיאורים ששמע ממישהי ואז ממישהו ואז אולי ראה איזה שוט או רק זנב, זו בעיה. יניב רצה להיות לראש ולא לזנב, אבל בלי הוכחות, רק עם טיזרים עסיסיים ומגרים, הדברים שאתה אומר עלולים להיתפש כפחות אמינים. למעשה, בדיוק כך אתה נכנס לאותה חבילת אנשים שמגולגלים באותו נייר עיתון והיה לך דחוף להטיל בהם דופי. כשאתה מתנהל באופן הזה, אתה גורם לאחרים להטיל בך דופי גם אם במגירה שלך בכלל אין גרביים, גם אם אתה נוהג ללכת יחף.
הסרט השני בסדרת "השיטה" שפורסם הלילה
סדרת הסרטונים של יניב, שהלילה כבר פורסם הסרט השני מתוכה, תנסה לומר שהשלטון וההון הולכים יד ביד יותר מדי זמן ביחד. היא תנסה להפחיד, לזעזע, להניע את העם לפעולה. הבעיה היא שיניב לא מחדש כלום. הרי כולנו כבר יודעים שהפוליטיקה מושחתת ולראייה הפוליטיקאים שעשו דרכם אל מאחורי הסורגים, לדוכן הנאשמים ולחקירות תחת אזהרה. במקום לספר על השיטה שלו ושל המפלגה החדשה והמסקרנת שלו, הוא בחר לספר על השיטה של ״הרעים״. במקום לבחור לשחק אחרת, הוא נפל לתוך משחקי השלטון המכוערים ביותר. במקום לנסות להסביר שיש אלטרנטיבה ונעליים לא קונים מהר, הוא הוכיח שדווקא גרביים לא חסר. בפועל, הבחירה של יניב רק מקרבת אותו לאותם הפוליטיקאים שהוא מזהיר מפניהם, רק מחזקת את התחושה ששום דבר לא יכול באמת להשתנות בפוליטיקה הישראלית.