איזה כיף להיות ישראלי; הזבל שנערם מתפנה מהרחובות, השגרירויות שלנו בעולם יוצאות בשן ועין ממתקפת טרור משולבת, הגברים מקבלים עוד סיבה להשיג "ספורטס אילוסטרייטד". מגה-אורגזמה בכחול-לבן. ויהיה אפילו כיף יותר להיות ישראלי אחרי ששר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, יעביר את הצעת החוק שתשריין ליום העצמאות סופשבוע שלם שבהם תוכלו להניף דגל כחול-לבן, מגן דוד ושני פסים, מחוץ לחלון הבית, הרכב והמיטה של ערן מ"האח הגדול".
מי יודע מדוע ולמה מיסז'ניקוב רוצה חמשוש עצמאות? לשר, כך מסתבר, מפריע מאוד שמחללים את השבת וגם שלא מתחשבים בלו"ז הצפוף של המשפחות השכולות, אלה שמסיימות את ענייני יום הזיכרון ונורא נורא דחוף להן לעמוד בתור לפחמים וחומוס. מיסז'ניקוב היה יכול להסתפק בחיסכון של יום שבתון למשק ולצאת גדול, בוודאי כשמדובר בשבוע שמסיים שביתה אחת ופותח שביתה אחרת, אבל בחר ללטף את כל מי שרק אפשר. וכשאתה מחליט לירות לכל הכיוונים אבל יותר מפספס מאשר פוגע, אל תתפלא שיורים עליך בחזרה.
קמה, פשטה את הפיג'מה
בבוקר יום א', הרכבת קמה על יוצרה וירדה מהפסים. השביתה הכללית במשק גססה, אבל ועד עובדי הרכבת החליט שיש לו רצונות, חוקים וגם צורות התנהגות משל עצמו. האופן שבו הדברים נעשו מבחינת הוועד היה מאוד ישראלי, בלי קשר למין, צבע ועדה. לכאורה, הם שברו את הכלים, שמו פס אחד גדול, החצינו והקצינו, עשו שרירים והראו שהם מסוגלים לעשות משהו כדי שיספרו אותם.
אבל בסופו של דבר הצורה שבה הם נראו בתקשורת, מול בית הדין ובעיקר מול הנוסעים, יצרה אנטגוניזם כלפיהם, כלפי העומדת בראשם וכלפי כל מנהרה שבוקע ממנה אור. ומה קרה בסוף? גילה אדרעי סיימה את תנומת החורף, קמה, פשטה את הפיג'מה, ניסתה לדאוג לכיס של חבריה ולחיים של כולנו – ובמקום לצאת זברה ולחבר את השחור ללבן, היא יצאה סוסת פרא חסרת רסן.
הו, כתונת פסים שלי
עד לפני שבוע לזברה היו חוקים משלה. לפסים שלה בשחור ולבן לא היתה תשובה אחת בשביל מה זה בעצם טוב, כל היופי המפוספס הזה. בדומה למיסז'ניקוב, גם הזאולוג הבריטי דזמונד מוריס ניסה לירות לכל הכיוונים עם לא פחות מתשע תאוריות שונות – כולל הצורך של הזברה בשייכות קבוצתית, סיוע בהתגוננות מפני טורפים, מלחמה נגד חרקים ואפילו סוג של מתקן קירור. אבל ממש השבוע התגלתה הסיבה – הכל בגלל היתושים שמסתנוורים בקלות מהפסים השחורים-לבנים. וזה עצוב, כי נדמה שרק בטבע השחור והלבן יכולים לחיות בשלום. בלי גזענות, בלי קיפוח, בלי יתושים.
הכי הכי בקטנה
ושוב: בלי גזענות, בלי קיפוח, בלי יתושים. וגם בלי זברות, בלי ברבריות, בלי עצמאות על חשבון הלא-עצמאיים. הנה "כתונת פסים" לשבת.