כולם אוהבים את דקסטר מורגן, אם תרצו - רובין הוד של נתזי הדם. גוזל את חיי החוטאים ובכך גואל את הקורבנות מייסוריהם. דווקא בעונה הנוכחית, רגע לפני שהיא מאבדת את הצופים שעוד נותרו נאמנים לה, ״דקסטר״ מחדדת את הדילמה המוסרית שריחפה סביב כל הסדרה אבל הגיעה לנקודת שיא לאחרונה: אם היית יודע שתגזול חיים של רוצח ובכך תמנע ממנו את הקטל הבא, האם היית עושה את זה או שמוטב היה להסגיר אותו לידי החוק במידה שהדבר מתאפשר.
אמנם בעקבות הסוגיה הזו נולדה אופרת סבון שבמרכזה אח רוצח סדרתי (דקסטר) ואחות מפקחת משטרתית (דברה) חגים אחד סביב זנבו של השני בכמעט ארוטיות מחרידה, אבל ננכה להם שליש על התנהגות טובה, הרי בכל זאת מדובר בשאלה פילוסופית מרתקת ובסדרה שהתחילה טוב.
באותה נשימה, כדאי לציין שני סרטי קולנוע שיצאו בהפרש של עשור וקשורים לאותו נושא – בשנת 2002 יצא הסרט ״דוח מיוחד״ של סטיבן ספילברג בכיכובו של טום קרוז, העוסק ביחידה מיוחדת שעוצרת פשעים לפני שהם קורים, ו״לופר״ של ריאן ג׳ונסון בכיכובם של ג׳וזף גורדון-לויט וברוס וויליס שיצא השנה, ובו סוכן נדרש לחסל את עצמו בעוד 30 שנה. בשני הסרטים העתידניים, שבמרכזם נסיעה בזמן, הדילמה המוסרית מקבלת טוויסט שלמעשה מקטין ומחוויר את השאלה, מכיוון שיש משקל גדול מדי לעובדה שמדובר בהצלת עצמך.
אתמול, אחרי הפוסט שהעלתה הדס שטייף, כתבת הפלילים של גל״צ, שבו היא פונה לאיש תקשורת עלום שם ומספרת לו שהיא יודעת מה עשה בקיץ האחרון – כולל הטרדות מיניות ואונס לכאורה – קיבלנו הצצה מקומית קטנה לעולמו של דקסטר. חשוב לומר שהכוונות של שטייף היו כנראה טובות, שהיא רצתה להרתיע אדם שהתקבלו אצלה תלונות רבות נגדו, לטענתה.
הפייסבוק שינה את חוקי המשחק
אלא ששטייף חטאה לכל אורך הדרך: היא חשפה את הסיפור בלי שמות ובכך יצרה חרושת שמועות, כולל שמות שחזרו על עצמם בתגובות לפוסט שלה; היא שיבשה הליכי חקירה, בכך שגרמה לאותו עבריין לכאורה לחשוב פעמיים לפני שהוא מנסה לפעול שוב וייתכן שמסיבה זו הוא לעולם לא ייעצר; במקום לשדל את הנפגעות להתלונן, אולי אפילו ללכת איתן יד ביד להגיש תלונה בתחנת המשטרה, היא רק הפכה את המקרים האלה לקרקס ציבורי, מה שעלול רק להחריף את הפחד הראשוני בקרב אותן הנשים.
עיתונאית ותיקה כמו שטייף יודעת שבפייסבוק מותר לעשות את מה שבעיתונות ובמשטרה לא תמיד מתאפשר. במקום להתאזר בסבלנות, להמתין לצינורות המקובלים, לפעול בחוכמה, היא בחרה לקצר את הדרך. לפעמים פייסבוק עושה את העבודה, כמו באותו מקרה שבו נתפס אדם שהתעלל בחתולים, אבל כשיטה מדובר בקלקול וריקבון חברתיים.
מה היה קורה אילו אותו מתעלל בחתולים היה בסך הכל תמונה מרושעת שעברה פוטושופ בידי אדם שרצה לנקום בו? עד שהתרמית היתה מתגלה, התמונה המפלילה היתה משותפת מאות פעמים, ה"מתעלל" היה מאבד את חבריו, מקום עבודתו, אולי אפילו שם קץ לחייו.
פייסבוק הוא בית משפט ציבורי, כל כך ציבורי, במעמד צד אחד – הצד שבוחר להיות השריף של העיירה, הדקסטר המקומי. ומצער לומר, אבל שטייף לא שונה מדקסטר, רק עם כוכבית. היא חטאה לכל אנשי התקשורת, למקצוע העיתונות, למין הנשי, ובעיקר להגדרת חוקי המוסר, בשם הכוונות הטובות.