הפרסומות המרגשות של עיתון מעריב פורטות על נימי הנפש כמו סרט הוליוודי מתקתק. חבל רק שבמקום להדגיש את העבודה העיתונאית, מנסים לקנות את תמיכת הציבור ואת הכיס של נוחי בסנטימנטליות מביכה
פיני אסקל | mako | פורסם 12:53 17.10.12
"קנו מעריב". רובי קסטרו, 43 שנה בעיתון. צילום מסך מתוך הסרטון|תמונת AVI: makoעיניים נוצצות, נעימת כלי מיתר דרמטית, תופים במקום הנכון. כל צופה כבר יודע היטב מתי מצפים ממנו לעבוד מהלב ולא מהראש. בדרך כלל הדמעה תיזל ברגע המתאים, במפגש בין מרקו לאמא, בחיבוק של לאונרדו דיקפריו וקייט וינסלט, בפרידה הסופית בין חולה הסרטן לאישה שטיפלה בו לאורך כל החיים. הקוואץ׳ הזה עובד בקולנוע, בפרסומות, קופץ מלב אל לב, מקישקע לקישקע ומעין לעין בעולם העברת המסרים.
אחרי שעובדי מעריב הבינו שאף אחד לא שומע ואף אחד לא רואה את הכסף שהיה אמור ללכת לפנסיה שלהם, הם כנראה החליטו להניח לרגע את הצמיגים הבוערים ואת השלטים החד משמעיים בצד. וכך, העיתונאית חן קוטס, הצלם רובי קסטרו ומנהל בית הדפוס יעקב גרינוולד התגייסו כדי להציל את העיתון בדרך האחרונה שנראתה להם – פנייה אמוציונלית לרגש של כולנו. כאילו מדובר בעוד פרסומת לשמפו, לקוטג' או לחבילה סלולרית משתלמת במיוחד של שיחות לחו"ל.
אפשר גם אחרת: פרסומת קלאסית של מעריב מ-1995
קנו מנוי, הם מתחננים, תעשו את זה בבקשה כדי להציל את מעריב. למעשה, הם מתכוונים בפנייה הזו להציל את העובדים האומללים, כאילו מדובר בעוד מפעל שימורים שעובדיו הולכים הביתה. ברגע שבו הוחלט ללכת על נימי הרגש, נסגרה האופציה להתגייס למען כלי תקשורת, כלב שמירה של הדמוקרטיה, מפעל שמטרתו היא לא להעסיק אנשים אלא לחשוף שחיתויות, להראות לעולם את הזוועות שהוא לא נחשף אליהן, לטפל בסדר היום הציבורי בעזרת עיתונות טובה.
אם להשתמש באחת הסיסמאות הקופירייטריות המוצלחות יותר שלהם, הקמפיין הזה של מעריב כל כך מעליב. הוא מעליב את העיתונות והעיתונאים באשר הם, מעליב את האינטליגנציה ואפילו מעליב את נוחי דנקנר. "ברצינות?", הוא בטח שואל את עצמו בכורסתו, "אתם באמת חושבים שיש לי לב?". הוא הרי איש עסקים קר, ממולח ומקצועי, אז נראה לכם שמתקפת רגשות תשפיע עליו?
"קנו מעריב". יעקב גרינוולד, 30 שנה בעיתון|תמונת AVI: makoהיום שבו העיתון הפך לצבע בבית הדפוס של גרינוולד באמת נוגע ללב של האנשים שראו עד אז רק בשחור ולבן, הבחירה של העיתונאית קוטס ללכת לצד אביבה שליט במקום להיכנס לרכב העיתונאים מאוד מרגשת, התיעוד ההומני של קסטרו שבו חייל צה״ל מגיש מימייה לחייל סורי לפני 30 שנה יכולה לרסק את הרשע באדם, אבל כל אלה לא מספיק משכנעים בשביל לקנות עיתון. החשיפות הבלעדיות, התמונות המרשיעות, ההקלטות המפלילות – רק בתצוגת תכלית אינטנסיבית של כל ההישגים העיתונאיים הללו, יהיה אפשר לרתום את אזרחי ישראל להבין שאם מעריב ייסגר אפשר להתחיל לסגור את המדינה.
