יש לי שאלה: למה בתים של מחבלים תמיד מכוערים כל כך? אה? מה הבעיה לארגן קיר לבנים בסלון, פינת אוכל בהירה, שיש נורמלי במטבח? אני מסתכלת על ביתו של עומר מטין, המחבל מאורלנדו; נזכרת בבית משפחתו של נשאת מלחם, המחבל ההוא מתל אביב; ותסלחו לי אבל יש פה דמיון מצמרר. אחר כך שואלים האם להרוס בתי מחבלים זה לגיטימי - ברור שכן! קחו מעצבת, למען השם!
אבל אם נעזוב לרגע את ענייני הסטיילינג, אני חייבת להודות שקיים דמיון מצמרר גם בין הבתים שלהם לביתי שלי. בואו נראה: גם בחדר האמבטיה שלי מונח תמיד בקבוק מי פה ברישול מסוים. גם המקרר שלי מלא במגנטים משלל אירועים, פוטוגניים יותר או פחות. גם אצלי במטבח שורר בלגן תמידי, ובסלון מונחת פלזמה בלתי אלגנטית בעליל.
תוסיפו לזה את העובדה שהרוצח מאורלנדו דומה בול לאקס שלי – ותקבלו התקפת לב פלוס פריחה בכל הגוף.
* * *
מכירים את זה שתמיד כשהמשטרה שמה יד על איזה רוצח פסיכופט, אנשים אומרים ש"רואים שיש לו עיניים רעות"? אז הנה סקופ: מעולם, אבל מעולם, לא הצלחתי לזהות רוע סתם ככה. למעשה, גם אם תשימו מולי רוצח סדרתי שמחביא גופות במקרר ואונס את הבגוניות במרפסת – אם לא אדע בפירוש על מעשיו, אני עוד עלולה לחשוב שיש לו משהו עצוב בעיניים. עם כל האינסטינקטים שיש לי לגבי אנשים, רוע לב זה לא משהו שמהבהב לי מרחוק. אבל פעם לפחות יכולתי לנסות להתגונן.
פעם היו מדריכים מפורטים להתמודדות מול טרור רחוב: חפשו את המבוהלים עם המעילים הגדולים, המליצו אנשי שב"כ במוספי סוף השבוע, שימו לב למזוקנים התזזיתיים בגילאי 20 שאינם בעלי משפחות עדיין.
ואז הגיעו פיגועי הדקירה הספונטניים שגם נערים היו שותפים להם, וטכנאי בבזק שביצע פיגוע דריסה, ואבות לילדים שהחליטו יום אחד לדקור עוברי אורח בצהרי היום, וראינו שאין שום פרופיל למחבל הממוצע. בעצם, ראינו שאין בכלל דבר כזה, מחבל ממוצע, ושאנשי השמאל שהזהירו ש"מחבלים הם אנשים שאין להם מה להפסיד" – טעו בגדול.
אני נזכרת איך פעם, כשדיברו על אנסים, התכוונו לטיפוסים מפוקפקים שמתנפלים על בחורות מבין השיחים, ואיך היום אנחנו כבר יודעים שזה יכול להיות החבר שלך או הברמן החמוד שמחייך אלייך או השכן ממול. מסתבר שמה שנכון לגבי אנסים, עובד גם על מחבלים; זה יכול להיות כל אחד. פשוט כל אחד.
האם הטרור הגיע גם לנורמטיבים, או שזה אנחנו שפתאום מסוגלים להסתכל להם בעיניים ולהבין שהם לא שונים בהרבה מאיתנו? כלומר, בדיעבד ברור שיש בהם רוע שאין לו מחילה; אבל מלכתחילה – במה שונה ממני המחבל מאורלנדו?
* * *
אין לי מושג מה גורם לגברים מוסלמים באירופה או בארה"ב לנטוש את כל הטוב שיש לעולם להציע ולאמץ את האג'נדה הרצחנית של דאעש. יש כאלה שאומרים שהכל בגלל האיסלאם, אחרים טוענים שמדובר בהפרעת אישיות שהייתה שם תמיד; אני את הניתוחים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים משאירה לאנשי מקצוע, ובינתיים רק תוהה: איך ייתכן שהמחבל מאורלנדו דומה בול לאקס שלי?
עם פריזורה מינימליסטית ולוק של ספק סוכן ביטוח, ספק מסתערב אמיץ - אני מודה שהיה לי איזה פלאשבק כשהבטתי בתמונתו של הרוצח. אגב, אותו אקס הוא בהחלט מהגברים האלה שאת נזכרת בהם בחיוך; האם גם לרוצח שירה ב- 49 איש במועדון היו אקסיות שזכרו אותו לטובה?
לפחות כרגע, אני בספק; בינתיים גרושתו סיפרה שהוא פוצץ אותה במכות, וגם שכניו מספרים שתמיד היה מוזר. ובכל זאת הוא רחוק מלהיראות מחבל, בדיוק כמו שנשותיו רחוקות מלהיות נשות אל-קעידא לפי הספר. למעשה, נערותיו של הרוצח נראות כמו יפהפיות מערביות טיפוסיות; גם גרושתו המלוכסנת וגם זוגתו ואם בנו עושות רושם של נשים אינטליגנטיות, מעניינות ונעימות.
מסתבר שלא רק דמות המחבל עברה שינוי, גם אשתו הפכה לסטודנטית ליברלית עם ליפסטיק וגופיה. ראיתי את הסרטון של גרושתו לפני שהוסר מהרשת – זו עלמה שהוקסמה מגבר שרמנטי, לא מלוחם דאעש. ואם היא לא זיהתה. איך נזהה אנחנו.
* * *
גם יושבי המסעדה בשרונה לא חשבו לרגע שצמד לובשי החליפות הם מחבלים שבעוד שנייה יתחילו במסע הרג בלב תל אביב. הסרטונים מהפיגוע הנורא עדיין לא יצאו לי מהראש, ודווקא בשבוע הזה שבו הטרור היכה בכל הכוח, ראה לנכון ערד ניר לצטט בטוויטר את עמירה הס שכתבה ש"כשהיה ילד, המפגע בשרונה צפה בהרס בית משפחתו בכפר יטא".
ערד ניר הפך לדובר מספר אחת של הטרוריסטים, ובדרך כלל אני לא מתייחסת לאמירותיו; מעייפים אותי אנשי שמאל קיצוני.
אבל בשיא המיני-סערה שחולל בטוויטר, לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לווטרינר יפה הבלורית שכה חיבבתי פעם חרף נטייתו לומר "אייאה" מדי חמש שניות. איך קרה שעל המסך הוא מגיש מסוקס ועורך חדשות החוץ של המהדורה הכי נצפית בארץ, וברשתות החברתיות הוא פרובוקטור שמדברר מחבלים ומעורר גיחוך כשהוא "מבקש לחקור את הרג המחבלת בת ה- 72" או טוען שאין הבדל בין אמהות המחבלים לאמהות הקורבנות.
לא אגיד שאנשים כמו ערד ניר נותנים לגיטימציה למחבלים כי האמת היא שמחבלים לא ממש מתעניינים במה שיש לאנשים כמו ערד ניר לומר; מבחינתם הוא יהודון שצריך לירות לו בראש בכל מקרה. אבל אם כבר אנחנו מדברים על הטשטוש בין טוב לרע, בהחלט יש מקום לתהות מה גורם לאנשים טובים לבחור בצד של הרעים דווקא.
יכול להיות שזו פשוט דרך נוספת של אנשים מסויימים להתמודד עם מפלצות בעולם הזה? הייתכן שיש כאלה שמרוב חוסר יכולת להכיל רוע, מנסים לראות את הטוב גם באכזריים שבבני האדם?
אני, בכל אופן, בחרדות מטורפות מול הטרוריסטים החדשים. האינסטינקט הכי חשוב לחיות בטבע זה לזהות סכנה על מנת שאפשר יהיה לברוח, ואנחנו איבדנו את האינסטינקט הזה. שיהיה לנו בהצלחה בג'ונגל.