"תגיד", שאלתי פעם איש תיאטרון מוערך מאוד, "למה בעצם כל האמנים שמאלנים?"
השחקן האהוב עליי קימט את מצחו היפה. "בעצם, זה די פשוט", הוא הרהר, "קל לנו יותר להזדהות עם קבוצות מיעוט, כי אנחנו בעצמנו מיעוט. בנאדם לא מגיע למקצוע הזה כי הוא נורמאלי; שחקנים זה עם תלוש שמחפש את עצמו, מי שהיה כל חייו בשוליים - יזדהה יותר עם המיעוט מאשר עם ההמון".
דברי הטעם של אותו חתיך הורס הגיוניים מאוד ואפילו מעוררי אמפתיה, רק מה, בעיה: קיומו של שחקן תלוי בהמון, בעם. לא במיעוט. שתיים וחצי מחיאות כפיים, עם כל הכבוד, זה אפילו לא פרינג', ומי שרוצה קריירה מפוארת, תהילה וקמפיינים - זקוק קודם כל למעריצים. המון מעריצים.
את כל זה שכחו כמה שחקנים ויוצרים כאשר הכריזו חרם על היכל התרבות באריאל, ובזה בדיוק נזכרו כמה מהם כשהחליטו לחזור בהם מההכרזה האומללה.
אין בי טיפת אהדה או כבוד כלפי אלה שהתחרטו; את האג'נדה שלהם כבר הוציאו לאור, ואת הזנב קיפלו רק לאחר שקלטו את הכעס והזעם שהופנו אליהם בעקבותיה. עקרונות זה חשוב, אבל אפילו שחקנים שמאלנים לא אוהבים עגבניות בפרצוף.
מתאים לי ללכת לאיזו הצגה באלקנה
אני לא תושבת אריאל, אבל יכולתי להיות. יש לי חברים באזור, ואידיאולוגית אני סבורה שהם גם צריכים להישאר שם. אני בטח לא פוסלת את האפשרות לקפוץ לחברתי שמתגוררת באלקנה, וללכת עמה לאיזו הצגה נחמדת בשומרון. כן, בא לי לקבוע עם בייביסיטר לשבע וחצי, לעלות על עקבים, לחפש חניה ולהתרגש מתיאטרון טוב – מישהו יכול לשלול ממני את הזכות הבסיסית הזאת?
"מי שרוצה, מוזמן לראות אותי מופיע בארץ", ניסה דרור קרן להסביר רגע אחרי שהכחיש שחתם על החרם המביש. אבל לא הופעה מחוץ לגבולות ישראל הטרידה את האדון, שהרי למתנ"ס פלסטיני באריאל ודאי שהיה מוכן להגיע, וגם לקהילה היהודית בניו יורק לא היה מסרב.
מה שהפריע לקרן זה סוג הקהל; מצביעי ימין זה לא כוס הלאטה שלו, והנה לו עוד הזדמנות לצעוק את זה, ואולי גם לזכות באיזה ליטוף ברנז'אי שעושה נעים בקנטינה.
זה לא היה חופש ביטוי לגיטימי כמו שניסו לומר, אלא הטלת סנקציות אלימה: מכתב סרבנות נשלח - הפעם לא למפקדי צבא אלא לאזרחים תמימים - מהאמנים ישירות אל הקהל שרומם אותם והביאם עד הלום. אילו תכונות נדרשות מגולם על מנת לקום על יוצרו בצורה בוטה שכזאת? טיפשות? יוהרה? אימפולסיביות? מנהל אישי בחו"ל?
נגבו את היריקה מהפרצוף שלי
כרגע אני בעיקר מחכה להתנצלות, וגם להסברים. מגיע לי. ענת גוב, שכל מחזה שלך ראיתי יותר מפעם אחת; רמי הויברגר וקרן, שאחריכם אני מקפידה לעקוב כבר שנים מהספה בסלון ומהכיסא באולם החשוך - תנגבו את היריקה הזו מהפרצוף שלי, אני מבקשת.
ותסכימו איתי שאמן שמסרב לבדר קהל הוא בדיוק כמו רופא שמסרב לטפל בחולה; אכזרי, בוגדני, מעליב, לא יעלה על הדעת. עד שלא תבינו את זה, אני לא פציינטית שלכם יותר.