זה לא הולך להיות טור על תחת, אופס, אמרתי תחת. לא יודעת, חשוב לי להדגיש את זה בעיקר כי טקסטים על נועה קירל ועדי ביטי ושות' עוסקים רק בענטוזים המוחצנים ובליפסטיק האדום, וזה קצת חבל כי תעשיית הלוליטות בעייתית לא רק בגלל זה.
הבנתי את זה סופית לפני בערך חודשיים, כשיצאנו מהמופע של גאליס, וליבי, ילדה מתוקה בת 13, תפסה קצת מצב רוח. ראיתי את זה לפי הגבות שלה, שתמיד מתקשתות קצת למעלה כשהיא מודאגת – רוב האנשים מכווצים גבות כשהם מוטרדים אבל אצלה זה הפוך – אני יודעת את זה כי אני מכירה אותה מגיל אפס. ליבי היא בת של חברים טובים והיא הצטרפה אלינו לראות את מופע הקיץ האולטימטיבי.
"מה קורה ליבי, לא נהנית?", שאלתי אותה בדרך החוצה. ליבי משכה בכתפיה. "ראית איך היא רקדה על הבמה?", שאלה בחמיצות מסוימת. לקח לי שניה לקלוט שהיא התכוונה לנועה קירל, הכוכבת העולה שחיממה את המופע.
"היא עושה תנועות מוזרות, הריקודים שלה מוזרים, לא כיף לראות את זה", אמר גיא, ואני שמחתי שבגיל 11 הבן שלי מרגיש לא בנוח עם ילדה בת 15 שרוקדת כמו במועדון למבוגרים בלבד.
אבל ליבי עדיין הייתה מהורהרת. יכול להיות שהיא פשוט קצת מקנאה? "גם את רוצה להיות מפורסמת ככה?", ניסיתי לגשש. לא, היא משכה בכתפיה, מלחיץ אותה לעמוד על במה מול כל כך הרבה אנשים וחוץ מזה היא בכלל לא יודעת לרקוד, מעדיפה שח-מט.
אז מה הבעיה? ובכן, אין לה מושג מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. "איזה כיף לה שכבר יש לה מקצוע, אני כל הזמן מחליפה חלום". להחליף חלום, כה מקסים. וגם בריא נפשית.
* * *
בראשית הייתה רוני סופרסטאר והארץ הייתה תוהו ובוהו. שילדה בת 17 תרקוד על במה במכנסונים קצרצרים ותשפריץ סקס לכל עבר? אלה היו זמנים אחרים, והארץ רעשה: בכל זאת בריטני ספירס הייתה אז רק אחת, ואפילו היא חטפה טורי דעה שמרניים פה ושם, במיוחד אחרי קליפ-בית-הספר ההוא.
אני זוכרת שהיא הצטלמה לשער של עיתון בידור שעבדתי בו – רוני, לא בריטני - וכשהתמונות הגיעו למערכת, אחד העורכים אמר: "מה קורה פה, עשו אותה בת 40". הוא צדק; התאספנו ליד המחשב של הגרפיקאית ותהינו איך יכול להיות שבלונד וליפסטיק אדום יכולים להפוך נערה מתוקה לגיברת מנוסה.
מצד שני, כשהשער התפרסם, חשבתי שזה הכי מדויק שיכול להיות: גם ככה הילדות והתמימות ממנה והלאה; הנה החיצוניות מתאימה למצב הנפשי.
כי ככה זה, לא משנה בת כמה את, ברגע שאת מתחילה לעבוד, את עוברת אוטומטית למגרש של המבוגרים. "פוליטיקה משרדית" אני קוראת לזה, והיא קיימת בכל מקום עבודה; צריך לסמן מטרות, לחשב מי לטובתך ומי לא, להתמודד עם מתחרים ולא לשכוח לפני הכל - לשרוד.
אבל מאז רוני סופרסטאר, השתנו פה כמה דברים. גיל הכוכבים הולך ויורד, ונועה קירל ממש לא היחידה: עדי ביטי כבר נחשבת לצ'ילבה, ואגם בוחבוט בת ה- 13 אף היא נותנת פייט בגזרת הזמרות-הילדות. תוסיפו לזה את הכוכבים הצעירים של גל סדרות הילדים ששוטף את המסך, ותבינו למה היום, אם אין לך קריירה בגיל 12, אתה עלול להרגיש אבוד.
* * *
קצת אחרי שנינט התפרסמה, רץ ברשת וידאו שלה שרה באירוע משפחתי. נינט הייתה שם בת 10 או 12, וזה היה כל כך מקסים: ילדה קטנה שחולמת להיות זמרת ובינתיים שרה למשפחה ולחברים, בלי במה, בלי רקדנים, בלי אייטמים בגיא פינס. אני חושבת שאפשר להחזיר את הילדות שלנו למקום התמים ההוא, ואל תגידו לי ש"הילדות דוחפות לזה" – מה ילדה בת 12 מבינה? אני בגיל 12 רציתי להתחתן עם פטריק סוויזי. את טרנד הכוכבניות הצעירות מכתיבים ההורים.
מצחיק שבישראל מרחמים על ילדים סינים שמרכיבים אייפונים; ומה לגבי ילדות ישראליות שטוחנות שלוש הופעות ביום? האם זה מותר בכלל, לפי חוקי שוק העבודה בארץ, להעסיק כך קטינות עד צאת הנשמה?
לעולם לא אבין למה הורים שמסוגלים לפרנס את ילדיהם, שולחים אותם לעבוד. להלביש על ילדות קריירה - זה מה שנורא פה. חזיית נצנצים וליפסטיק אדום הם רק התפאורה.