לא היה לי את הכבוד לפגוש את שרה סילברמן פנים אל פנים, אחרי הכל אני לא שמעון פרס. אבל את ההופעה שלה מחר (שבת) אני לא הולכת לפספס. כמו הרבה מצחיקנים אחרים, סילברמן היא יהודייה. היא אמנם מצהירה שהיא לא ממש קשורה לדת ולמסורת, אבל זה לא מפריע לה להשתמש בעובדת היותה יהודייה כנושא המרכזי במופע שלה, "ישו הוא קסם". אבל היהדות היא רק תירוץ להתבדח על גזענות, סקס, דת ופוליטיקה.
נכון להיום היא נחשבת לקומיקאית הבוטה, ויש שיגידו האמיצה ביותר, שפועלת בארה"ב. היא לא הייתה הראשונה להיחשב גזענית ולשחוט פרות קדושות. ג'ואן ריברס - ניחשתם נכון, גם היא יהודייה - עשתה את זה הרבה לפניה ועדיין עושה. אבל סילברמן לקחה את זה צעד אחד רחוק יותר. בתוכנית הטלוויזיה שלה, למשל, היא עשתה סקס עם אלוהים, בגילומו של שחקן שחור.
אבל זו לא המוסכמה היחידה שהיא שוברת. מדובר בבחורה בתחילת שנות הארבעים לחייה, שנראית יותר כמו דוגמנית בפרסומת לקולגייט מאשר הסטריאוטיפ של הסטנדאפיסטית השמנה ו/או הלסבית, דוגמת רוזי אודונל או אלן דג'נרס. סילברמן מייצגת זן חדש של סטנדאפיסטיות - חתיכות, סטרייטיות, אמיצות ובוטות.
סוד הקסם שלה הוא בדרך בה היא מגישה את החומרים השערורייתיים שלה - מעולם לא נאמרו דברים בוטים כל כך בצורה עדינה כל כך. מי שצפה בהופעה שלה לא יכול להתעלם מהעובדה שהיא כמעט ולא זזה עם הגוף, היא משתמשת בעיקר בידיים ובמימיקה מצוינת. היא יכול לשלוח את "מרטין לוזר קינג" לעזאזל בנימה כל כך מתוקה, שמישהו מהצד יכול בקלות לחשוב שהיא מדברת על מתכון לעוגת קצפת.
סילברמן, בעיניי לפחות, מייצגת את הפמיניזם במיטבו. היא מצליחה לשמור על נשיות ובו בזמן להצחיק בתחום שעדיין נחשב בעיקר לטריטוריה גברית. בתור סטנדאפיסטית שלוקחת חלק קבוע בערבי סטנד אפ במועדונים הנחשבים בארץ, אני יודעת שהיחס המספרי, גם בחו"ל אבל בעיקר כאן, הוא בערך אישה אחת שמופיעה על כל שמונה גברים. אולי זה בגלל שלעמוד במשך שעה על הבמה ולייצר צחוק כל עשרים שניות מצריך ביצים כל כך גדולות, שקשה להישאר במקביל הבת היפה של השכנה ממול. אולי זו גם הסיבה שבגיל 41, סילברמן עדיין רווקה בלי ילדים, ולא נראה שזה ממש מזיז לה.
בניגוד לסטנדאפיסטים אחרים, סילברמן לא מהססת לתמוך בצורה גלויה ובוטה בפוליטיקאים, ובבחירות האחרונות היא הוציאה סרטון שמעודד אנשים לבחור באובמה. נסו למצוא סטנדאפיסט ישראלי שהעז בעשור האחרון לתמוך או להיאבק בשלטון פוליטי כזה או אחר.
נכון, יש לנו סטנדאפיסטים, חקיינים וקומיקאים מעולים גם בארץ, אבל אין לנו עדיין שרה סילברמן, ואפילו לא גרסה גברית שלה. בניגוד למה שאנחנו חושבים על עצמנו כיהודים, אנחנו לא כאלה חזקים בהומור עצמי. אנחנו מעדיפים את זה שמרני, פוליקלי קורקט, לא נוקט עמדה. מעט מאוד סטנדאפיסטים בארץ יעיזו לצחוק על השואה, על פיגועים, על מיעוטים. אולי רק על הקוטג'.
מדובר במקרה קלאסי של שאלת הביצה והתרנגולת. האם אלה האמנים שמעדיפים ללכת על בטוח ולדבר בעיקר על זוגיות, כסף, טיטולים וסבתות, או שזה הקהל שנאטם כשמתחילים למכור לו אג'נדה חברתית? נדמה שבמדינה שבה נהרגים כל כך הרבה אנשים חפים מפשע כל יום, הקהל רוצה בעיקר אסקפיזם טהור - להתלבש יפה, לצאת מהבית, להיפגש עם חברים לפני ההופעה על הפוך ועוגת גבינה, לשמוע כמה פאנצ'ים על כמה משעמם ביחד אחרי עשרים שנה ועל איך גברים בחיים לא יקחו חלק במטלות הבית, ובעיקר לצחוק, כי לא קל כאן.
אולי מחר, לשעה אחת, ניתן למישהי לצחוק עלינו בפנים.
>> למה רק זמרות מודחות מ"היכל התהילה"? כל תיאוריות הקונספירציה
>> אוריין רייס: נשכבתי בשדה וחיכיתי לאלוהים