"בקצה הקודקוד של כל אחת מכן נמצא פרח לוטוס גדול ופתוח, ודרכו זורם ישר לתוך הגוף שלכן אור בהיר, לבן ורך", אומרת בקול שקט המנחה בחוג היוגה לנשים הרות אליו הצטרפתי השבוע. אני שוכבת על מזרון, ובמשך עשרים דקות תמימות מדמיינת את האור הבהיר, הלבן והרך הנ"ל נמזג לתוך כפות הרגליים שלי, השוקיים, הירכיים, האגן, הבטן, החזה ולבסוף גם הראש. התרגילים שעשינו – אני וחמש הבטטות האחרות שהושלכו על המזרונים סביבי – אמורים לסייע לנו גם בהתמודדות בחדר הלידה, מסבירה המנחה, ומלמדת אותנו איך לנשום, איך להתמקד בכאב, איך לא לברוח מההתמודדות עם הציר.
לפני שלושים שנה רופא מדופלם ומומחה להיפנוזה לימד את אמא שלי בדיוק את ההיפך: איך להתנתק מהגוף, להמריא החוצה ממנו ולהחמיץ בנונשלנט את המפגש עם כאבי הצירים. "את מלמדת את הגוף שלך להתעלם מהכאב", המליצה לי אמא בחום על השיטה בזכותה נפלטתי אני ממנה. "זו בעיה", אני מסבירה לה. "כשאני מרגישה כאב אני מתמסרת לו עם כל הלב. אני נכרכת אחרי המכאובים שלי בכפייתיות, ואין שום סיכוי שאני אצליח להתנתק ולשחרר". אמא, אדם רציונלי ללא כל נטייה לרוחניות, חשבה שאני בכל זאת צריכה לנסות את הדרך שעבדה בשבילה.
אבל אני לא מאמינה ביכולת שלי לרחף מעל הגוף שלי, ובחרתי לנסות פרחי לוטוס ואורות לבנים, בהירים ורכים. בינינו, גם עליהם אני לא מי יודע מה סומכת. בגדול, אני מניחה שזה הולך להיות נורא ואיום - וששום דבר בעולם לא יעזור לי להפוך את זה לפחות מזה.
בחדר הלידה אין מסעדה עם שוקו חם
יש לי חיזיון, שעולה בי בעיקר כשאני שוטפת כלים: אני שרועה על מיטת חדר היולדות, לבושה בפיג'מת בית חולים ופניי מכוסות זיעה קרה. התינוק שלי מסרב לצאת לאוויר העולם, ואחרי שעות של מאבקים ולחיצות אני פשוט פורצת בבכי של ייאוש. "אני לא יכולה יותר", אני בוכה בכנות אל הרופא, המיילדת ואבא של שטח העובר, שלא אוהב אנשים שמוותרים לעצמם. "אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. תעשו בי מה שתעשו, אבל אני – לא יכולה לעזור לכם כאן יותר".
הסצנה המדומיינת מסתיימת פה, אבל תחושת חוסר האונים מוחשית מאוד ונשארת איתי עוד דקות ארוכות לאחר ניגוב השיש וסחיטת הסמרטוט. מה אני אעשה אם פשוט לא אעמוד בכאב? אם ארצה להפסיק באמצע? לפני חצי שנה, על מדרון הילדים הקצר והבלתי תלול באתר סקי אירופי אחד, קרסתי בשלג בדמעות והודעתי שאני לא יכולה לעשות את זה. פשוט לא יכולה, לא מצליחה, לא מעוניינת, איך שתרצו לקרוא לזה. אני עם סקי גמרתי, זה לא בשבילי, חפשו אותי במסעדה מול הנוף – אני אהיה הבחורה עם השוקו והרגליים באוויר. התגברתי על המבט המאוכזב של אבא של שטח, התגברתי על תחושת התבוסתנות שאחזה בגרון שלי, ופרשתי בשיא.
אבל מה לעשות שבחדרי לידה לא שמעו על ויתור עצמי, ושאין שם מסעדות עם שוקו חם? איך אני אמורה להמשיך ולהתמיד במשימה שכנראה עומדת להיות גדולה על יכולות הסיבולת שלי בכמה מספרים? איך, למען השם וכל פרחי הלוטוס שלו, אני – שמבקשת מהשיננית למרוח לי את האלחוש בטעם מסטיק לפני שהיא נוגעת בי – אצליח ללדת את התינוק הזה?
כולן מבטיחות לי שאצליח, ומסבירות שלמוח האנושי יש מנגנון הגנה משוכלל שגורם לנשים לשכוח את הצירים לאחר שהם מסתיימים. אני כמובן לא מאמינה להן, ומעדיפה לדמיין סוף אחר לסיפור שלי: אל החדר נכנס אדם בחלוק ירקרק ובידיו מזרק. הוא רוכן אליי, לוחש לי "הכל בסדר, תשאירי לנו לטפל בזה" ונותן לי עקיצה קטנה. אני עוצמת את העיניים, רעשי חדר הלידה נעלמים לאט לאט, והראש שלי נמלא כל-כולו באור לבן, בהיר ורך.
כל מה שרצית לדעת על הריון ולידה באתר 9 חודשים