כמחווה לשמות ניו-אייג'יים כמו נבט, צדף או נחל, אנחנו מכנים את העובר שלנו "שטח". זה מצחיק אותנו, וזה גם תפס – המקורבים לנו קוראים כך ליילוד העתידי ומשלבים את השם בשיחה בצורה טבעית ממש, עד שלפעמים מתחשק לי להזכיר לכולם שזו רק בדיחה ושאנחנו לא באמת מעלים בדעתנו לקרוא ככה לילד. אבל הלידה מתקרבת, ואיתה הצורך הממשי להחליט על שם רציני לתינוק, שיש לזכור שיום אחד יהיה גם איש.
קצת היסטוריה: אחרי שלושה שבועות כזוג, אבא של שטח ואני העלינו בפעם הראשונה את האפשרות שנתחתן ונביא ילדים משותפים לעולם. לי, כמו לכל הבנות, כבר הייתה בשלב הזה רשימה מוכנה של שמות אופציונליים לילדי העתידיים, אותה תחזקתי מגילאי העשרה המוקדמים שלי. בעבר כיכבו ברשימה שמות כמו תומר, עופר ועומר, אבל איכשהו עם השנים היא השתנתה והתייצבה על זוהר, זיו וגל. אבא של שטח, לעומתי, הוא אדם קצת משונה - ובאותו מעמד מרגש בו דנו לראשונה בדור הצאצאים שנעמיד, גילה לי שהוא חולם לקרוא לבנו בכורו זוריק, על שמו של הטייס גיבור הספר "פתאם באמצע החיים" של דבורה עומר.
"ברור שהשם שלו יהיה חייב להיות זוהר, כדי שהכינוי שלו יהיה זוריק", הסביר לי שהוא לא באמת מתכוון לעשות לילד מעשה נבלה ולקרוא לו בשם של פלמ"חניק. "זוהר...?" חזרתי אחריו נרגשת, בטוחה שמעבר לכל הסימנים האובייקטיביים שאמרו לי עד עכשיו שהגבר הזה מתאים לי – הסימן המיסטי הזה הוא-הוא שמדליק את כרזת "האחד" מעל לראש שלו. "גם אני רוצה זוהר!" חשפתי אותו להיותו הנפש התאומה שלי בתחום בחירת השמות, ומבחינתי מאז העניין היה סגור. ילד ייוולד לנו, זוהר יהיה שמו.
"אל תעשי את זה לילד"
אלא שמאז עברו שלוש שנים, ואנחנו כבר לא כל כך בטוחים. לאחרונה הבנו שהילד המסכן יצטרך להסתובב עם השם המלא "זוהר אלמליח", ופתאום זה נשמע לנו קצת כמו שם של אסיר משוחרר. אני עדיין נתלית בתקווה הקלושה (אך הקיימת) שהתינוק יגיח מהקרביים שלי ללא רעמת שיער כהה אלא דווקא כיצור אפרוחי וצהבהב, וגם במקרה הזה "זוהר" לא מסתדר לי. ובקיצור – קצת ירד לנו מזוריק, ואיכשהו זה מצער אותי. אני יודעת שזה טיפשי, אבל ההתכחשות לשם גורמת לי להרגיש שאנחנו מתכחשים לאיזה משהו טהור וראשוני שחיבר בינינו, לאותו הרגע ההוא שחלקנו אחרי שלושה שבועות ביחד. מצד שני, התחושה הזו היא ממש לא סיבה מספקת לקרוא לילד בשם שיגרום לכל הילדים בבית הספר לפחד ממנו. לא ככה?
הבעיה רק מתחדדת כשחושבים על האלטרנטיבות. מבחינתי, גלי היא אופציה ראויה, וכן – אני בהחלט זוכרת שעומד להיוולד לי בן. התגובות לרעיון לקרוא לילד גלי מאוד לא צפויות, ומתחלקות לשני פלגים רדיקליים. חצי מהאנשים בפניהם העליתי את האפשרות הביעו תמיכה נלהבת, טענו שהעולם בהחלט מוכן לילדים בשם גלי, שיש כבר בנים שקוראים להם ככה ושזה יופי טופי. ציבור המתנגדים, לעומת זאת, מסתייג בגועל של ממש ומפציר בי "שלא לעשות את זה לילד". טוב שהם לא יודעים שאבא שלו התכוון לקרוא לו זוריק.
אני מניחה שאני אחכה ששטח יצא ויראה לנו את עצמו, ואז נקבל את ההחלטה. אני לא מאלה שחושבים שהם "יראו את התינוק והוא כבר יאמר להם איך קוראים לו" – אלה הם בדיוק האנשים שקוראים לתינוקות שלהם נבט או נחל. אני פשוט מאמינה שבשלב הזה כבר לא תהיה לי ברירה, ואני אהיה חייבת להחליט איזה פסק דין אני גוזרת על הילד: אם לחיים עם שם של עבריין, או לעולם בו הוא יצטרך לספק הסברים תמידיים על היותו זכר עם שם של ילדה.
כך או כך מדובר בחיים מלאי סבל, ואני יכולה רק לקוות שהוא לא ינטור לנו לנצח. מה שבטוח – אין סיכוי שהוא ישנא אותי כמו אחותו העתידית, לה אני עומדת לקרוא בשם המחריד – אך האהוב עליי כל כך – ליבי. היא לא תסלח לי בחיים.