בימים כתיקונים, היינו עוסקים עד האחד ביולי בנושאים החשובים באמת סביב יורו 2012: מי תזכה, ספרד או גרמניה, צרפת או הולנד? היינו משתאים לנוכח איכות המתקנים שנבנו בפולין ובאוקראינה המארחות; סופרים את הקוביות בבטן של כריסטיאנו רונאלדו ותוהים איך נבחרת אנגליה תמיט על עצמה חרפה גם הפעם.
זה היה יכול להיות נפלא. אולם הימים האלה אינם ימים כתיקונם, אלא ימי משבר. המשבר החריף ביותר שידע האיחוד האירופי מאז הוקם ב-1958 במתכונת מצומצמת על-ידי שש מדינות בלבד. לכן, חרף היכולת של הכדורגל להשכיח מבני-אדם את טרדות היומיום, נראה שהפעם תחסה החגיגה הגדולה בצלו של אירוע הרבה פחות מעניין - הבחירות החוזרות לפרלמנט ביוון, שיתקיימו ב-17 ביוני. בחירות שעשויות להכריע לאן פני האיחוד האירופי - לשיקום או להתמוטטות.
כמה אירוני שחגיגת הכדורגל הגדולה הזו, מן המעוזים האחרונים של הלאומיות במובנה המסורתי, מתקיימת בימים שבהם הניסיון העל-לאומי החשוב והמצליח ביותר מונח על הכף. זה אירוני כמעט כמו העובדה שהמדינה המזוהה כערש התרבות המערבית היא זו שמאיימת להביא על תרבות זו חורבן. מערכת הבחירות הנוכחית ביוון היא למעשה משאל עם - האם המדינה צריכה להישאר באיחוד או לפרוש? אמנם מרבית היוונים מעוניינים להישאר, אך רק מעטים מהם מסכימים לשאת את מחיר הצנע שבו כרוכה תוכנית החילוץ שמציעות מדינות האיחוד, ובראשן גרמניה, לכלכלה היוונית הקורסת.
זו הסיבה לכך שבסיבוב הראשון שנערך ב-6 במאי המפלגות המרכזיות - התומכות בתוכנית ובצנע אך גם נתפסות כמי שהביאו את יוון אל פי התהום לאחר שנים של ניהול כושל ופזרני – ספגו מהלומה נוראה. זו גם הסיבה לכך שהמפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל, הדוחות על הסף את התוכנית ומעוניינות לפרוש מהאיחוד, זכו להישגים מרשימים.
במקרה שגם בסיבוב הנוכחי לא יזכו מפלגות המרכז ברוב משמעותי, נראה שלא תיוותר בידי יוון כל ברירה. היא תודיע רשמית על דחיית חבילת הסיוע, על חוסר יכולת לפרוע את חובותיה האדירים, וחשוב מכך – על יציאה מהאיחוד, מהמטבע האחיד, וחזרה לדרכמה. בהיעדר כל מנגנון פורמאלי המסדיר זאת עלולה להתלקח שריפה של ממש כתגובת שרשרת. ראשונות להיפגע יהיו הכלכלות החלשות, השבריריות – אלו של איטליה, ספרד, אירלנד ופורטוגל. וכאשר אווירת אי הוודאות וחוסר הביטחון השוררת ממילא בקרב המשקיעים תהפוך לפאניקה מוחלטת, עלול האיחוד כולו להתמוטט.
אי אפשר לחזור אחורה
האיחוד האירופי בכללותו, למי ששכח, מהווה את הכלכלה החזקה והגדולה בעולם - קצת יותר מזו של ארצות-הברית, ופי 2.5 יותר מאשר זו של סין. מסיבה זו, ההשלכות של התמוטטותו צפויות להיות הרות אסון בקנה מידה עולמי. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בשנת בחירות בארצות-הברית, וכאשר הכלכלה הסינית מגלה סימני האטה ראשונים לאחר שנים רבות של צמיחה פלאית.
אם מפלגות המרכז היווניות יזכו בסופו של דבר ברוב הדרוש תשמע אנחת רווחה בכל רחבי היבשת, ובעולם כולו, והמשך היורו יהיה לחגיגה אמיתית ומושלמת. ואולם, אלו המספידים את האיחוד האירופי צריכים לזכור שהאיחוד קדם למטבע המשותף, ושהוא מושג רחב יותר מההיבט הכלכלי. האיחוד הזה הוא גם שיתופי פעולה בתחומי המדע והאנרגיה הירוקה, התרבות והאמנות, תוכניות חילופי הסטודנטים ועוד.
ישנם תהליכים שאי אפשר לעצור. זוהי התנועה הגדולה של אירופה מאז מלחמת העולם השנייה – תנועה לקראת פתיחות גדולה יותר, לקראת הסרת גבולות ממשיים ומחסומים מדומיינים של לאומיות; לקראת איחוד, יהיה טבעו אשר יהיה.
הכדורגל הוא אחד התחומים שבהם התוצאות של התנועה הזו משתקפות בבהירות הרבה מכולם. למרות הרגשות הלאומיים שהוא מוסיף לעורר, לפחות בטורנירי נבחרות, מספיק מבט אחד על הסגלים השונים כדי להבין את אופייה החדש, הרב-תרבותי של אירופה. כדי להבין שמה שהיה כבר לא יחזור, גם אם התסריט הגרוע מכל יתרחש ב-17 ביוני-– לא נחזה בקרחות ביציעים, הפאבים המקרינים את המשחק לא יתרוקנו מיושביהם, והבירה תמשיך לזרום כמו מים, ושירת האוהדים תישמע למרחוק. לפחות כך זה יהיה עד הגמר וההתעוררות מחלום היורו, והחזרה לחיים האמיתיים.
>> הטור הקודם שלי: גם בכדורגל כסף קונה את הכל?
>> רוצה לגלות לכם כמה אני מרוויחה