העונה: קיץ. העשור: אייטיז. הלוקיישן: חופי ארצנו, הסחנה, טנטורה, אילת ופארקי המים למיניהם. ילדה קטנה ומנומסת, נקרא לה מיה, בונה ארמון בחול/ עומדת בתור למגלשת הסלאלום/ נכנסת למים הקרירים. ואז, כמו חבורת הזבל, מגיחים משום מקום בני נוער –גילאי 14-17 – ומתחילים להציק, לדרוס את יצירת המופת החולית, לעקוף בתור ולהטביע במים.
הילדה הקטנה הזאת לא הלכה לים בישראל מאז שעמדה על דעתה והייתה מספיק גדולה כדי להישאר בבית לבד. והילדה הזאת היא – איך לא – אני. קרוב לעשרים שנה שכף רגלי לא דרכה על החול המטונף של חופי הים התיכון, כי אם אני יכולה לחמוק מהנוער של היום בבחירות היציאה הליליות שלי, ללכת לסרטים שאינם שוברי קופות ולהתעלק על החברה העשירה עם הבריכה – בים אי אפשר לחמוק מאף אחד.
אני שונאת בני נוער. את כולם: את הערסים שמשום מה כל דבר מצחיק אותם, כולל מכות ודקירות, את המבט החלול שמוסתר בפוני מטופש שבא לי לגזור או בכובע מצחייה מכוער ממש, אני שונאת את הבנות שחושבות שהדרך הטובה ביותר למשוך תשומת לב היא ללבוש את הבגדים הכי צ'יפיים והכי לא נוחים בעולם ולהגיע לים עם נעלי עקב מהתחנה המרכזית. ושלא תחשבו שהשנאה שלי מתמקדת רק בערסים שמימיהם לא הרכיבו משפט תקין אחד בעברית: עוד יותר אני שונאת נערים ונערות מיוחדג'ים, פריקים, גותים, פנקיסטים, חנונים או כל אחד אחר שעושה את עצמו כאילו הוא אוהב בירה (בירה זה טעם נרכש, רדו מזה לבינתיים).
הכל אצלם מוגשם מדי, מוגזם מדי
מטבע הדברים, בני נוער הם יצורים שטרם התבשלו סופית: האופי שלהם לא מגובש עד הסוף, הכל אצלם מוגזם מדי, מגושם מדי, לא ברור. חלקם מחפים על החסרונות האלה בביישנות וכתיבת שירים אובדניים למגירה, אבל הרוב מחפים על הביטחון העצמי הנמוך בהחצנה, פה ג'ורה והכי גרוע - יציאה מתוך נקודת הנחה שהכל מגיע להם. בים, כך דיווחו לי קייטנים אומללים, משתחררים כל המחסומים המפוקפקים ממילא: טרקטורונים על החוף, גניבות, העפת חול על אנשים זרים, צרחות, התמזמזויות שהיו מלמדות משהו חדש גם את יו הפנר ושוב, הצחוק המתאמץ הזה, משום דבר, כזה שגורם לאדם זר לתמוה מה בדיוק הוא מפסיד.
"אין להם רחמים על אף אחד", קוננה בפניי חברה חובבת שיזוף, "הם מתחילים באגרסיביות, צוחקים על כולם, מסתובבים כאילו החוף של אבא שלהם וכמובן שהם משאירים אחריהם מלא לכלוך" - חכו שנייה, אני מחליפה לבגד ים. הבאסה זה שבתקופת החופש הגדול אף אזור ציבורי לא חסין מפני ערימת הילדים הזאת. הקניונים מפוצצים וקולניים להחריד, הרחובות מלאים בנערים נטולי חולצה שמעירים הערות ובנערות עם מכנסי "דפוק אותי" שמדגישים את משמני החורף שדבקו בהן. בלילות הרעש אפילו יותר גרוע, שכן נער או נערה מטבעם הם אנשים משועממים ומשעממים, והדרך היחידה להסתיר את זה היא כמובן לצעוק בקולי קולות ובלי שום סיבה.
אז חברים יקרים שלי, תסלחו לי אם אצחק בקול גדול כשתציעו לי לבוא איתכם לים, ואם בכל זאת יתחשק לי להריח זיעה של אחרים מעורבבת בחול ואדי וודקה זולה – תדעו שחטפתי מכת חום.