בנאומו המתוקשר בסוף השבוע, ברק אובמה הציג את מה שנראה כפתרון היחיד לסכסוך הישראלי-פלסטיני – שתי מדינות לשני עמים. הנאום נדחה על ידי שני הצדדים, כל אחד מנימוקיו שלו, במה שנראה כעוד מסמר בארון הקבורה של השלום באזור. אבל דווקא זו ההזדמנות להקשיב לקולות אחרים, משני צדדי המתרס, ולפתרונות שהם מציעים.
מיד לאחר נאום אובמה התראיין יו"ר הליכוד העולמי, ח"כ דני דנון, ותקף את הנשיא האמריקאי: "אובמה רוצה לכפות על ישראל את 'תורת השלבים של ערפאת'. נתניהו חייב לומר לו 'שכח מזה'". ואכן, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא איחר להגיב ולומר במפורש: "דוחה את הצעתך - לא נחזור לקווי 67". ח"כ דנון טען כבר לפני נאום אובמה: "אני אומר בצורה ברורה: תנועת הליכוד לא מכירה את המושג 'גושים'. זה לא בלקסיקון שלנו. אני מציע לראש הממשלה למחוק את המילה הזאת גם מהלקסיקון שלו. הגושים היחידים שאנחנו מכירים זה גוש יהודה וגוש שומרון. לא נהפוך לקדימה 2".
נתניהו לא רחוק מדנון. הוויכוח בין הליכוד לבין חזון אובמה למזרח התיכון על קווי 67 קשור עמוקות לתפיסת הביטחון של ראש הממשלה. ביבי לא מוכן לקחת בחזרה את גושי ההתנחלויות ולאפשר רצף פלסטיני במדינה העתידית שלהם. יתרה מכך, הוא לא מוכן גם לקבל את הנוכחות הפלסטינית בבקעת הירדן. הליכוד ונתניהו לא רוצים לראות בירושלים כבירה משותפת לשני העמים, לנהל משא ומתן עם החמאס, שלא לדבר על להכיר בבעיית הפליטים ובזכויות הקולקטיביות של הפלסטינים בתוך ישראל.
הפלסטינים מצידם הופתעו מנאום אובמה. הדרישה של אובמה מהפלסטינים לעזור להתקדם עם תהליך השלום הפכה אותם כביכול לסרבני המשא ומתן. אך הרשות וחמאס מעולם לא סירבו למשא ומתן. למחרת הנאום הודיעו הפלסטינים כי יקדמו את ההכרה באו"ם למרות התנגדות הנשיא האמריקאי. אך הם מבינים את מגבלות כוחם, שכן הטלת וטו של ארה"ב יכולה לזרוק את מאמציהם לפח. לא מובן למה לישראל היה מותר להתנתק (כביכול) מעזה אבל לפלסטינים אסור להתנתק מישראל, ועוד פחות מובן למה הפלסטינים בוחרים שוב ושוב ברעיונות שהם הנגטיב של הימין הישראלי.
המדינה השנואה בעולם
ישראל מתכוננת גם היא לחודש ספטמבר, ולא תניח את מבטחה בווטו של ארה"ב על המדינה הפלסטינית המתקרבת ובאה. שליח האו"ם למזרח התיכון, רוברט סרי, דיבר על הצפוי לקרות בחודש ספטמבר (כחלק מסידרת דיונים שעורך פורום רובינגר). לטענתו, במידה ולא תהיה אפשרות אחרת, ישראל תעלה בלהבות את האיזור. אבל אנו יודעים באיזו קלות חונטת הגנרלים הצינית והריקנית יוצאת ל"מבצע", אומרת כי ההתקפה היא "הגנה" ומבצעת פשעי מלחמה. מלחמת ספטמבר כנשק יום הדין תחסל את האפשרות של הפלסטינים להיפרד מישראל, תרוקן את הרוח הדמוקרטית המנשבת במזה"ת וגם עלולה להפוך את ישראל סופית למדינה השנואה בעולם.
אבל בין המדינה הפלסטינית החד-צדדית ובין המלחמה הישראלית, חוזרים ועולים זרמים תת קרקעיים אחרים. אפשר לראות את כניסת הנרטיב הפלסטיני לתוך התקשורת, התרבות והפוליטיקה הישראלית. הישראלים שומעים ולומדים על הפליטים, על הנכבה, על הרצון האמיתי של הפלסטינים במדינה. התרגלנו שמפלגות כמו חד"ש ובל"ד הן היחידות שמאמינות בהסכם הפיוס הפלסטיני, אך אליהן הצטרפו גם בכירים מקדימה והעבודה, כמו שאול מופז ועמרם מצנע. קדימה, היושבת באופוזיציה, רק מחכה להזדמנות לחזור למשחק ולשבת למשא ומתן עם הפלסטינים. במידה והבחירות יתקרבו, נשמע עוד את הרצון העז שלהם להשמיע קול אחר.
גושי ההתנחלויות יכולים לתת לנו זווית ראיה חדשה על האיזור בין הירדן והים. כבר היום יש קבוצות מתנחלים (כמו "שיח שלום", "ירושלום" ועוד) וגורמים בהנהגה הפלסטינית בישראל (למשל במסמכי החזון) שרואים בצורה יצירתית את אפשרויות הממשל באיזור. ואפילו משה ארנס, לשעבר שר הביטחון מטעם הליכוד מציע לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים. אולי רעיונות אלה יצליחו לפורר את החשיבה הבינארית המחלקת את האיזור לשני חלקים שונים, ושוכחת אפשריות אחרות של שלטון.