מעיין חודדה בשמלה של לילמיסט ונעליים של דיסקו רוסו (צילום: ליאור קסון)
אין כמו ביסוס מערכת יחסים על דיאטה. מעיין חודדה|צילום: ליאור קסון
עוד לא ראיתי ראיון שגרף כל כך הרבה צפיות ותגובות כמו זה של יפעת הללי עם מעיין חודדה במגזין סוף השבוע האחרון של mako - ואם ראיתי, זה היה מזמן. בהיותי ככל הנראה האדם האחרון במדינה שלא ראה את "האח הגדול", הנחתי מראש שאני לא יודעת יותר מדי על חודדה: ידעתי שהיא הגיעה לריאליטי עם בן זוג, שיצא לה שם של טיפוס אלים וגס, ושיצאה משם די מהר. להפתעתי, התברר שזה רוב מה שיש לדעת עליה.

הרוב, כי את האלמנט המכריע בדמותה של מעיין חודדה לא הכרתי – היא הייתה שמנה. לא מדובר היה בעודף משקל שמצדיק קיצור קיבה או "לרדת בגדול". חודדה הייתה רחוקה מלהיות שמנה באופן חולני, אבל זה בכל זאת היחס שהיא ספגה.

אז חודדה פצחה בדיאטה, והלכה איתה לתקשורת. העניין שעורר גופה המכווץ היה משונה עד מדהים. מכיוון שהיו לה שתי תכונות ציבוריות בולטות – שומן וכעס – בשביל כמות כזו של תשומת לב היא יכולה הייתה או להפוך למאסטר-יוגי או לעשות דיאטת כאסח, וכנראה שתנוחת השמש-העולה זה לא הקטע שלה. 40 קילו אחרי שעלתה על רכבת הצום חודדה גילתה להפתעה שהיא לא יכולה לרדת.

להרזות זה תמיד חיובי, להשמין – ממש להיפך

למרות שקל שלא לקחת את חודדה כדוגמא לשום דבר, במקרה זה היא כן דוגמה לתרחיש נשי רווח. אמנם לא המראה המחמיאה ביותר עבור רובנו, אבל מראה. אין מנוס מלהודות שכמעט ואין לי חברה או מכרה, ובתוכן גם אני, שלא מצאה את עצמה רוכבת בכיף על אותה רכבת שלא ברור מי נוהגת בה.

למרות שלעיתים קרובות זה כך, לא תמיד העניין מתחיל בשאיפה דיאטטית; אמתכם הנאמנה בכלל נסעה לטיול במזרח, ומהלם התרבות לא הצליחה לאכול כמעט כלום במשך כמה שבועות. עד שהגענו לאיזור שמזכיר ציוויליזציה, כל מכנסי המטיילים מנדפי-זיעה-בצבעי-הסוואה שלי כבר נפלו לברכיים משל הייתי החוליה החסרה בשב"ק ס'.

יום 7 בבית האח הגדול, מעיין חודדה לגלרית
זכרונות מבית האח הגדול. מעיין חודדה בגרסתה הקודמת
ידעתי שאני נראית מגוחך ומרגישה חלשה מהרגיל, אבל גם כשכבר חזר התיאבון לא ששתי לאמץ אותו. בכל זאת, למדתי כמו כולן שלרזות זה תמיד חיובי, ולהשמין – ממש להיפך. לא השתכנעתי על ידי איש, כולל בן הזוג, עד שלא פגשתי את החברה הכי טובה שלי – חצי שנה ועוד שבעה קילו מאוחר יותר – וראיתי את הבעת הפנים שלה כשאמרה לי "את באמת רזה מדי". זו הייתה אותה הבעה שעטיתי כשאמרתי לה את אותו משפט שנתיים לפני כן. נפל לי האסימון. תהיתי איך יורדים מהרכבת.

הפרעת האכילה של מוטי חודדה

זה סיפור גנרי להחריד, והוא אפילו פחות חמור משל מעיין חודדה ושל אינספור נשים סביבנו שזוכות להיות מלוות באחד כזה, "בעלי מוטי", שהוא אחלה של קטליזטור להרס עצמי. חודש וחצי אחרי שילדה את בתה הבכורה, היא משחזרת בעלה הוציא לה "תראי איך את נראית, אני יכול להביא מלא כוסיות במקומך". צ'ארמר, הבחור.

חודדה מודה כי הכעס גאה בה והיא הטיחה בו בליבה "אתה רוצה כוסית? תקבל כוסית" ומאותו יום פשוט הפסיקה לאכול. כן, אין כמו ביסוס מערכת יחסים על חרון אף בווליום מקראי. מוטי הנתון, מספרת חודדה, גם לא ממש פרגן אחרי שרזתה. פעם אחת הוא אמר לה שהיא רזה מדי – והציף אותה אושר -  ופעם אחרת אמר לבתם בת השנתיים 'אני מקווה שתהיי יפה כמו אמא שלך כשתגדלי'. ובהצלחה לפעוטה.

בעידן בו הוכח מחקרית כי עודף משקל קל עדיף לבריאות מגוף בעל מינימום שומן, קל וחומר לנשים, סיפורים כמו זה של חודדה צריכים ללכת ולהתמעט. זה בוודאי לא מסייע כשיש מי שמסתובב בעולם ומזכיר לך שמידת ההשתפלות של הבטן של היא עילה להחלפתך הקלה ומהירה באיזו כוסית, שגם אותה בבוא העת יהיה אפשר להחליף.

אני לא אורן זריף, אבל משהו ביקום משדר לי שהפרעת האכילה היחידה שמוטי חווה בינתיים, זה כשמישהו הפריע לו באמצע השווארמה. יש כאן מישהי שסדר העניינים הזה נראה לה הגיוני?