בכך מצטרפת ווילד לטרנד ההוריקני של השנתיים האחרונות, שהחליף בסבבה את השיח על הנקה בתמונות מרוטשות ומתוסרטות של כוכבות המניקות את ילדיהן, החפות, כמובן, מכל מסר חבוי.
כי באמת, זה שאת לא אישה ראויה אם את לא אמא ואת לא אמא אם את לא מניקה, כבר איננו בדיוק מסר חבוי – רק תשאלו את א.ב יהושוע.
אקססורי חובה חורף: תינוק
הדיון סביב הנקה – כן או לא ומתי, והאם הכי כדאי להסתובב עם חיג'אב כדי שכולם ירגישו בנוח -איננו חדש במקומותינו, ועם זאת, השיח הציבורי נוטה להתעלם מהמעגליות המאפיינת אותו ולהתנהג כאילו כל שלב במירוץ האליפטי הזה הוא חדש לגמרי ויש להיכנס אליו במלוא המרץ. מה יש לומר, יופי לנו ויופי לכם.
עד שלב מסוים בתחילת המאה העשרים, הדיון לא התקיים כי לא היה על מה. אם היית עשירה, סביר להניח שמישהי אחרת היניקה את ילדייך, ואם פחות, אז את בעצמך. אבקות חלב לתינוק קיבלו בוסט שיווקי רק בשנות העשרים והשלושים, ונתפסו כמהפכניות לא פחות מהאוטומוביל, לפחות אצל קהל המיניקות (וכנראה לכן נפלו לתהום הנשייה ההיסטורית). העובדה שהנקה הפכה לבחירה שינתה את אורח חייהן של מיליוני אימהות, שלא רצו או לא היו יכולות לבצע אותה, והמטרנות למיניהן נחשבו לאבן דרך רצינית בשחרור הנשים.
והרי האנחה: במקום להוריד את הרגל מצווארן של נשות העולם (יש אבקה, יש שדיים, ואפשר אפילו לא בכלל!) ההתקפה הרגילה שכל עניינה לגרום לכל אחת ואחת מכן להתבייש בעצמה עד עפר הגיעה מכיוונים הפוכים שחושפים, במידה רבה, את עקרותה ורשעותה הבסיסיות. מצד אחד, מי שמשתמשת בתחליף חלב היא אמא ואישה פגומה, כידוע, ומנגד, המיניקות בציבור חוטפות אש לא פחותה בשל הגעלת העולם, וזאת למרות שהדרך היחידה להניק, ולא בציבור, היא לגזור על עצמך קרנטינה.
התמונות, שאמורות כביכול לעודד הנקה חופשית, מפזרות על הדרך נעצים בצורת איך-לגיטימי-להיראות-בשעת-מעשה (פלוס מטען חורג לאללה של איך לא) ובעצם מנצלות את ההנקה כתירוץ לחשיפה ויענו פרובוקציית-ציץ, גם אם מילותיהן של המצולמות נשבעות שלהיפך, רק הכי טבעי ונעדר מהומה. כל זה לא בדיוק משחרר אימהות טריות. מי שעוד מצליחה לחשוב שהמטרה של כל זה איננה לדכא את רוחה ולתרום לתעשיית הקוסמטיקה, מתבקשת לפנות למערכת. אנחנו פשוט רוצות לדעת מאיפה היא התארגנה.