לפני קצת יותר משבוע פורסם ברשת מחקר שמצא כי רצים חיים כשש שנים יותר. הייתי מאוד מבסוטה, אתם מבינים, כי אני רצה, וגם בדיוק בתדירות ובעצימות האופטימלית להארכת חיים, ככה המחקר אומר. ואז נרצח גדי וייכמן, ושמחתי שאני רצה כי זה אומר שתהיה לי נקודת פתיחה טובה יותר כשאברח מחבורה של בני 15 חמושים באולרים וסכינים יפנים שהם דפקו משיעור מלאכה.
ביום שישי הגיע הדיווח על זוג ילדונים (כן, 18 זה ילדונים) שהותקפו בחניון באחד האזורים הבטוחים של תל-אביב; להימלט בריצה מחניון שדרך היציאה היחידה ממנו היא מעלית זה כבר יותר טריקי, אז אני חושבת על להפסיק לרוץ ולהתחיל לשתות. לפחות ככה אני אהיה מטושטשת כשסטטיסטיקת האלימות המתרחבת תיפול עליי.
כן, ישראל 2012 היא לא המקום לבלות בו אם אתם אוהבים את הגוף שלכם בחתיכה אחת. איך שהוא, בלי ששמנו לב, הפכנו לחברה שהאלימות פושה ומפעפעת בה, ולא רק באירועים הרדיקליים שמדווחים בחדשות, אלא כל יום, כל היום, בכל מקום.
נהיינו דורסניים, מהירי חימה ואלימים
אמא שלי, שתהיה בריאה, באה לפה מרצונה החופשי. איש לא הכריח אותה לעזוב את הבורגנות הצרפתית שהייתה מנת חלקה עד גיל עשרים, זה ממש היה רעיון שלה והכל. היא תמיד הייתה הראשונה להגיד כמה שונה ונהדרת ישראל – בגלל הסולידריות והערבות ההדדית, ובגלל שבפריז את יכולה להחליק ולשבור שלוש חוליות ובמקרה הטוב עוברי האורח לא יבעטו בך. "רק בארץ", הייתה מתגאה בפנינו, "אני יכולה להרשות לילדים שלי כבר מגיל 14 להסתובב לבד איפה שהם רוצים בלילה ולהיות שקטה. אתם חושבים שיש עוד מקום בעולם שהייתם נהנים בו מחופש כזה?".
אכן, אחי הצעיר ואני נהנינו מלילות שלמים (וחסרי תכלית להחריד, יש לציין) של שיטוט עם חברינו הקטינים והמשועממים ברחובות העיר בלילה, והאמת – אני לא זוכרת זיק של אלימות באוויר, לא בחבורות ולא כשחזרתי לבדי, וזה היה לפני פחות מעשור.
אבל אם כשהייתי ציפלונה בת 14 הרגשתי בטוחה למדי להסתובב בשלוש בלילה, היום גם בעשר וחצי אני עושה עיקופים כדי לא ליפול על חבורות של שיכורים, גם כשאינני בגפי. וזה לא אקסלוסיבי לבחורות; גם חבריי הגברים נוקטים באופן מובהק בפוליסת "לא להסתבך", ובמקרה הלא נדיר שהם מקבלים קריאות מתגרות מאותן חבורות, הם לוקחים נשימה עמוקה, מסיטים את המבט וממשיכים ללכת ישר, וקצת יותר מהר, מסננים לעצמם שזה לא שווה את זה.
אז מה קרה בעשור האחרון? סוציולוגים ינתחו זאת טוב ממני, פוליטיקאים יתרצו זאת טוב ממני. אני רק יכולה להגיד שנהיה פה מחניק, ושאין מצב שהילד ההיפותטי שלי יוצא מהבית אחרי החושך עד גיל 35. הסולידריות והערבות ההדדית שמספרים שהייתה פה לפני שנולדתי התנדפה והותירה אחריה את הסימפטום הכי גרוע שלה – פולשנות.
אנחנו אוהבים להתפאר במזג הישראלי שלנו, להגיד שאנחנו צועקים כי אנחנו להוטים ושאיננו מכבדים את מרחב המחיה של מי שסביבנו כי יש לנו חום אנושי, אבל זה בולשיט. נהיינו דורסניים, מהירי חימה ואלימים, והאחר הפך עבורנו לסכנה שניתן למגר אותה בעזרת איומים, ואז בכוח (הסלוגן מוכר?). מה, אתם לא חושבים שלדוקר של וייכמן יש אמא? הוא לא למד את שירי תשרי בגן ועמד בצפירה של יום הזיכרון? נודה על האמת – ההתפרצויות האלימות מייצגות פחות ופחות את החריג ויותר ויותר את תמצית מה שנהייה מהחברה הישראלית.
עוד גבול נפרץ
לפני חודש פרץ באישון ליל גבר כבן עשרים לדירה בדרום ת"א, ועל הדרך גם אנס את הדיירת שישנה שם לבדה. שלשום נפרץ גבול רגיש במיוחד, עם אונס ברוטלי שהמשטרה עצמה אומרת שלא נראה כמוהו, במקום מרכזי ומואר, עם שומר לילה. לפני כמה שבועות הארץ רעשה בעקבות סיפור המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב, ובכל סופ"ש מתקבצות בכל הארץ חבורות של נערים וצעירים שמטילות אימה בסגנון מאפיוזי על סביבותיהם. התופעות הללו אינן מתרחשות בוואקום; נהפוך הוא, הן שואבות ומכוננות את מרכז העצבים של החברה שלנו.
תכירו בזה או לא, גישת האדם-לאדם-זאב נובעת, בין השאר, מהפערים המתרחבים, מהגישה הקפיטליסטית החזירית שכבר רווחת במקומותינו ולפיה איש-איש לעצמו. זה, בשילוב עם הפרנויה הישראלית לצאת פראייר, מייצר חברה נפיצה במיוחד, שבה כל דאלים גבר, וזה סבבה לאנוס ובטח-שדקרתי-אותו-הוא-פתח-עליי-עיניים.
אגב, שמעתי שיש אחד שנוהג בוולוו וקורא לעצמו השר לביטחון פנים. תגידו לו שאמרתי לחיים.