אני רוצה לדבר על הכתבה ב"רייטינג". יש לי בעיה ענקית, וזה שאני שוכחת עם מי אני מדברת. כשאני מתראיינת אני מרגישה כאילו הבן אדם שמראיין אותי הוא חבר שלי, ואני שוכחת שאף אחד לא חבר שלי.
מה שהיה עם רייטינג זה הכתב בא אליי הביתה. ישבנו שלוש שעות, עישנו סיגריה, צחקנו, דיברנו. וכמו ששכחתי שיש מצלמות בבית האח הגדול, ככה לא שמתי לב לטייפ שלו. אז אני פותחת ומדברת והוא צוחק, ואנחנו כמו חברים. ואני שוכחת שאני מדברת עם כתב, שוכחת שיש אנשים שיקראו את זה, ואני פשוט עונה על כל שאלה בפול גז, את כל האמת, והוא לא צינזר שום דבר. לשניה לא חשבתי שתהיה לי כתבה כזו נוראית, אינטימית, וולגארית ומזעזעת. היינו בשיחה, לא הרגשתי שאני מתראיינת, פשוט דיברתי.
יש דברים שהוא היה צריך לערוך. לא שמים מילה במילה. שים את הדברים שסיפרתי, אבל אתה חייב להכניס שאמרתי "ליטל ביץ'"? זה משהו בשפה שלי! למה לסכסך ביני לבין אנשים אחרים? אני לא מבינה - נותנים לי בעיתון שער והורסים אותי בתוך הכתבה.
אנשים אומרים לי "תישארי כמו שאת, זה הקסם שלך, תמשיכי עם האמת שלך". סבבה, אבל אני לא יודעת כמה טוב זה להישאר עם האמת שלי. אז החלטתי שיותר אני לא מדברת על העבר. נמאס לי מזה. זה משעמם! מהיום והלאה אני מדברת רק על מה שקורה איתי היום.
ולמי שנפגע - לא התכוונתי. דיברתי על החיים שלי. לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל אין מה לעשות. אמרתי מה שאמרתי, עשיתי מה שעשיתי. אבל זה נגמר.