אחות,
עברו שנים רבות מאז איבדת חלק משיני החלב שלך והיית מחייכת אליי בחיוך-מעבר-חצייה, שהיה מתאים יותר לדייג באגדת ילדים מאשר לפיה שהיית. כשגדלת, הופתעתי לעיתים לגלות כמה כוחות יש לך כאישה צעירה, לעבור את התקופה הקשה הזו על הצד הטוב ביותר ולסיים אותה כשעבודתך מוערכת ואת נכס ליחידה בה הוצבת. "אלוהים יודע, שאל לנו לעולם להתבייש בדמעותינו, שכן הן אלא גשם על האבק המסמא של הארץ, המכסה את ליבותינו הקשוחים" אמר דיקנס, ואני מאמינה לו. צריך המון אומץ כדי לבכות שלא בחדרי-חדרים, ובכל זאת להמשיך ולנוע כשאת רואה את שביל חייך דרך הדמעות המלוחות, במטושטש.
בימינו, טקס הבגרות האמיתי הוא לא בת המצווה. בגיל הזה ילדים הם עדיין ילדים שממשיכים במסלול חייהם הרגיל בבית הספר, בבית הוריהם ובתנועות הנוער. בגבולות מדינת ישראל האהובה והמשוגעת שלנו, טקס הבגרות האמיתי הוא טקס ההשבעה שבתום הטירונות, שם נשבעת אמונים לגוף שלא אחת הקשה עימך ופגע בך. שנתיים לאחר מכן, אני יכולה להעיד כי עמדת בשבועתך באופן מעורר הערצה.
הנה כמה עצות מאחותך הגדולה. וכפי שאומרים בצבא, הן נכתבו בדם.
חייכי. המעבר לאזרחות הוא סוג של הלם. קחי אותו לכיוונים של כיף וחופש במקום ללכת לאיבוד. כשאת מגיעה לעבודה, את צריכה להראות כמו בנאדם, ואין מדים להתחבא מאחוריהם. מצד שני, כיף גדול - עכשיו מותר גם לק בצבעי הקשת ועקבים גבוהים. זה נכון שתיפרדי משקלים רבים ויקרים לטובת מסים שייראו מוזרים ולא הוגנים. אני מבוגרת ממך כמעט בעשור והם עדיין נראים לי מוזרים ולא הוגנים. מנגד, אפילו שהנטו נמוך מהברוטו, תרוויחי הרבה יותר מ-20 אגורות לשעה. ואמנם כשאין מסגרת את יכולה לקום בכל שעה שתבחרי, אבל אל תנצלי את זה כדי לישון עד הצהריים. שימי לך גבולות לחופש, הבטלה היא שורש כל רע.
שלמי (ובזמן). אם בכסף עסקינן, דעי לשלם את חובותייך האזרחיות. עם השחרור, גשי להירשם בביטוח הלאומי ובקופת החולים. הגופים האלה גובים כספים רבים, ובמקרה של אי-תשלום הסנקציות שהם מטילים לא חינניות כלל וכלל. התורים לא נעימים והפקידים נעימים עוד פחות, אך הם נהיים בלתי נסבלים כאשר את זקוקה להם ולא נרשמת לשורותיהם, או גרוע מכך - צברת חוב נושא רבית.
למדי. למדי מה שליבך חפץ ומבלי להפעיל שיקולים פרקטיים של "מה אעשה עם זה אחר כך". זה הזמן שלך לצמוח, והצבא השאיר לך פיקדון נחמד שתוכלי לנצל על פי ראות עינייך. כשאת עוסקת במשהו שיש לך תשוקה אמיתית אליו, אפילו אם זה פיסול, לוליינות או אילוף כלבים, תדעי כיצד להפוך אותו לריווחי ברבות השנים. עיסוק במקצוע שאינך שלמה בו, אפילו שתהיי הטובה ביותר בתחומך, ישחק אותך וייטע בך זרעים של מרירות.
חסכי. לא מתחת לבלטות, ולא בהיקפים שיחנקו אותך. עדיף שתפקידי מאה שקלים בכל חודש בחסכון במקום לבזבז אותם על פיצ'פקעס שאת לא באמת צריכה. אל תגעי בחסכון הזה ויהי מה. בעוד חמש שנים, כשתביני עד כמה את זקוקה לרכב, או אם ירצה השם לשמלת כלה, תגלי שכבר יש לך כמה אלפי שקלים שאפילו לא זכרת שחסכת. כסף לא קונה אושר, אבל קשה מאוד להיות מאושר כשאתה רעב.
והכי חשוב – זכרי, אני תמיד כאן. כי הכל שונה עכשיו ואת ברשות עצמך, אז עדיף לשאול שאלה שמרגישה מטופשת מאשר לטעות ולכאוב.
אני כל כך גאה בך,
אחותך הבכורה