כפעם בפעם, עוד בחייו של הרב אלישיב זצ"ל, נדרשתי לנסות ולתאר את דמותו באוזני מי שלא גדלו עליו ועל גדולתו. תמיד הייתה זו משימה בלתי אפשרית. ראשית בגלל ההקשר: בעיני הקורא והמאזין החילוני, הניזון בעיקר באמצעות התקשורת ומסנניה הטבעיים, נתפסת דמותו של הרב אלישיב במונחים עיתונאיים: "מנהיג", "בעל השליטה", "מחליט" – במקרים הגרועים ו"מורה דרך", "פוסק" – במקרים הטובים. התמונה המצטיירת במוחו של כל מי שלא גדל על מערכת המושגים החרדית היא תמונת בוס כל יכול הספון בלשכתו ומורה לעוזרו "תשיג לי את ביבי", מנפיק מנשרים, מפרסם הודעות, אוסר ומתיר. מנהל.
אין מי שרחוק מן התיאור הזה ומן הדומה לו יותר מהרב המנוח. הרב אלישיב היה אדם מרוחק ומנותק כמעט, שקט מאוד, מכונס בתוך עצמו ומתעניין בהתמדה אובססיבית, טוטאלית, רק בדבר אחד: לימוד תורה והשתלמות בה. הוא למד כל חייו, שהיו ארוכים מאוד, ללא הרף. לימוד לשם לימוד, לשם רכישת הידע, לשם קיום מצוות לימוד תורה. להתמדתו בלימוד לא היה אח ורע.
האגדה הסובבת ברחוב החרדי מספרת על אורח מאמריקה שנולד במאה שערים, עזב את הארץ בימי נעוריו ושב אליה לפני שנים ספורות כאדם קשיש. הוא נכנס לבית הכנסת בו התפלל בילדותו ותיאר בפני מלווהו את חוויותיו הנוסטלגיות. "הכל נשאר אותו הדבר", הוא אמר. "ארון הקודש, המנורות, הרהיטים... ושם, במקום שהזקן הזה יושב ולומד, היה יושב בקביעות צעיר גבוה אחד שכולם קראו לו 'יוסף אלישיב המתמיד' והיה לומד ולומד ולומד". "זהו", אמר לו המלווה, "שהזקן הזה הוא הוא יוסף המתמיד. הוא עדיין יושב כאן, מאז, וממשיך ללמוד".
החרדים יודעים את מי להעריץ
בשנותיו הצעירות נשא הרב אלישיב במשרה רבנית. הוא היה דיין מומחה, חבר בית הדין הגדול לערעורים (המקבילה הרבנית לביהמ"ש העליון), דן בתיקים והנפיק פסיקות לרוב. בעשרות השנים האחרונות הוא שב לעסוק בתלמודו בחדרו הקטן שבמאה שערים. רק לפני כשני עשורים, החל, במקרה, בשל התנאים שנוצרו ונגד רצונו, לעסוק בענייני הציבור. הוא כלל לא היה מנהיג במובן הקלאסי. מעולם לא היה אקטיבי, תמיד רק השיב לשאלות, וחוסר הנוחות שלו מפוזיציית ההנהגה שנכפתה עליו ניכרה בבירור. הוא מעולם לא נשא דברים, לא פרסם ספרים, אפילו את פסקי הלכותיו התנגד שיפרסמו. במונחים המקובלים, הוא היה גם נטול כריזמה אישית. שתקן, מסוגר, מכונס.
אולם עוצמתו הייתה בהערצה שאפפה אותו דווקא בשל התכונות הללו. השקט שלו, היעדר המניירות הסוחפות, דווקא הם חוללו בלב אלפי חרדים הערצה עצומה לדמותו. בניגוד למה שמקובל לחשוב, החרדים הם אמנם ציבור מונהג, הרגיל לקבל הוראות, אבל הם אינם ציבור שניתן להנחית עליו מנהיג. החרדים יודעים היטב את מי להעריץ ובפני מי להתכופף. הרב אלישיב המנוח הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך: דווקא הוא, שגילם באישיותו את ההיפך ממנהיג, הפך לאיש שהכל צמאים לדבריו ומקיימים בחדווה מתמסרת את הוראותיו.
וכך, עשרות אלפים הזילו אמש דמעה אחרי מיטתו של אדם גדול, שמאות אלפים המתינו למוצא פיו, אבל הוא עצמו רק חיכה שכבר יעזבו את חדרו הזעיר ויניחו לו להמשיך וללמוד מהגמרא הישנה, זו שליוותה אותו למעלה מתשעים שנה.