מעניין. כי שלושים שנה אחרי זה, השואה נוכחת בי ברמה אובססיבית כמעט. אין יום שבו אני לא אומר את המילים "שואה", "היטלר", "רייך". אני קורא אובססיבי של ספרי שואה וצופה אובססיבי של סרטי וסדרות שואה. וכן. אני גם מאזין ומספר אובססיבי של בדיחות שואה. במשחק "אישיות" בוחרים אצלנו את היטלר, בארץ עיר אני לא פוסח על שום עיירה גרמנית ושם פרטי של נאצי (הכי אני אוהב יואכים. איזה צליל יפה) ובאופן כללי אני עמוק, אבל ממש עמוק, בשואה. איך בדיוק זה מסתדר?
חשבתי על זה כשקראתי בימים האחרונים שוב ושוב על נסיעות לפולין, של בני נוער ושל משלחות מבוגרים, ובעיקר כשקראתי על הכוונות של משרד החינוך ללמד שואה לילדים מגיל הגן. נדמה שיש לי איזו התחלה של נוסחה בעניין.
זכרון השואה הוא אני
אני עצמי הייתי בפולין. לא במחנות. איני רואה טעם בנסיעה למחנות ההשמדה. עניין של טעם אישי. החוויה שלי בפולין הייתה טריוויאלית, אקראית. נסעתי בכלל לליז'נסק לצלם כתבה על פיני גרשון מאמן מכבי תל אביב בעבר משתטח על קבר רבי אלימלך. בפועל, זו הייתה נסיעה שנחרטה בי עמוקות ולימדה אותי משהו על זיכרון. הנה חלק מסיפור קצר שכתבתי אודותיה לפני עשר שנים:
"נופי פולין הם אחד המראות הקשים בעולם כולו. כשאתה גומע שמונה מאות ושמונים קילומטרים בדרכי פולין, מה שאתה רואה זה מראה אחד שמורכב מחטיבת נוף אחת בת חמש מאות מטר, שמוכפלת שבע מאות פעמים. שדה צהוב, שדה ירוק, בית קטן, עצים גבוהים, שדה חרוש, כנסיה, פרה, זקנה, וחוזר חלילה: שדה צהוב, שדה ירוק, בית קטן וכן הלאה. מגיע להם, לרשעים הללו, שיש להם ארץ כל כך מכוערת וכל כך משעממת.
מימיי לא חשבתי שתמרור יכול לרגש כל כך. ברגע שהתייאשתי מהנוף, עברתי לעיין בתמרורי ההכוונה. מתמרור לתמרור הלכה הדרך וקיבלה משמעות, עד שהרגשתי שאני נוסע בתוך ספר. פתאום לא ראיתי לא עצים ולא שדות, אלא דפים ואותיות, דיוקנאות וקלסתרים.
פיאסצנה. גורא קלאוואריא. אוטבוצק. גרודז'יסק. וורקא. קוז'ניץ. ראדום. סטראחוב. אוז'רוב. אוסטרובצה. לובלין. טארנוב. לאנצוט. עבורי, ילד שגדל על ספרות יהודית היסטורית, כל אחד כזה, הוא סיבה לקפיצה בלב. כל אחד הוא עולם תוכן מלא וגדוש. מהלך היסטורי, תורתי, ספרותי ותרבותי שלם, רשום כאן בפשטות עניינית על שלטי כביש ירוקים, בתוך האינסוף הארור הזה, ששמו פולין. כאילו ביקש מישהו לבנות גלעד מקורי לכל העולם שהיה ונעלם, ובנה אותו כך.
עם התקדמות הדרך אתה מבין שמה שנותר הוא לא גלעד, אלא רק תמרור. זו אותה אוטבוצק ואותה לובלין, אותה אוז'רוב ואותה וורקא. מה שנותר מהן הוא התמרור.
אתה, הנוסע, אתה הגלעד".
אני גאה בסיפור ההוא (שפורסם בעיתון שגם הוא כבר גלעד, מעריב הי"ד) מפני שהוא הצליח וגם נכנס לחוברת הדרכה של "עדים במדים", אבל זה לא העניין. העניין הוא ההבנה שחוויית זכרון צריכה לנבוט על קרקע כלשהי. היא צריכה רקע. אי אפשר להנחיל זכרון. אפשר וצריך להנחיל תודעה. תרבות. כשכל אלה קיימים – הזכרון כבר יבוא מאליו. יבוא ויתיישב. יבוא וישתלט. יבוא ויופנם. אצלי זו הייתה הילדות החרדית, בלב קהילות שכל כולן מצבת זכרון אחת גדולה לשואה ולעולם שהיה וחרב. (הנטייה היא לחשוב שהחרדים מדחיקים את זכר השואה. זו שטות שמקורה בחוסר ידע. התנועה החרדית במהותה היא סוג של גלעד לשואה). אצל אחרים זו אכן המשפחה, הסביבה. כל מיני דברים.
התודעה הזו לא חייבת לבוא מהבית, מטראומות של סבא עם מספר על היד. היא יכולה לזרום מאלף מקומות. מהתודעה הישראלית, מקריאה, מקולנוע, מהומור, מסיפור, מהעברת דור לדור, מחיים בתוך נרטיב של תקומה. הילדים האלה לא צריכים לנסוע לפולין ולא צריכים "ללמוד שואה". הם צריכים לקרוא שואה. לראות שואה. להוריד ביו טיוב סרטוני היטלר מחפש חנייה. כל הדרכים כשרות, ובלבד שתהיה שם תודעה. הזכרון כבר יבוא מעצמו. הם עוד יישבו באובססיביות מול דפי עד ביד ושם ויחפשו את סב סבם, האמינו לי.
ותפסיקו לקחת אותם לאושוויץ, רבאק. זה יקר וזה מיותר וזה עקום. תביאו להם, בדרך חכמה ויצירתית, את אושוויץ לתודעה.