זאת הייתה השנה שהייתה

הבחירות

בחירות הן לא נושא שיכול בקלות להיכנס לקטגוריה הנכבדה של "סיכום שנה" שבמציאות הישראלית, המדינה מרובת ראשי השנה הזו, הפך כבר מזמן ל"סיכום חצי שנה". בחירות הן אמנם דרמה ואולפנים פתוחים ושבתון והערכות פוליטיות, אבל, בסופו של דבר בחירות הן סתם בחירות ואם הן לא נושאות בכנפיהן מהפיכה או לפחות מהפך קטן, למי יש כוח בכלל לשוב ולהידרש להן. מספיק סיקרנו אותן בשיעמום בעת התרחשותן.

בחירות 2013 יוצאות מן הכלל הזה. למרות שראש הממשלה שנבחר בינואר 13 הוא זה שהיה שם גם בדצמבר 12, ולמרות שהרכב הקואליציה החדשני אינו שווה בהכרח אווירת סיקור דרמטית מידי, שהרי כל מי שנמצא במרחב הזה יותר מאשר שנה אחת במרכז קליטה יודע שגלגל חוזר בפוליטיקה, ושום קואליציה אינה הופכת עולם לצמיתות.

ובכל זאת, יש איש אחד בפוליטיקה שהתחדשה בראשית השנה שעומד אולי לשנות סדרי עולם ולהכתיר רטרואקטיבית את ינואר 2013 כחודש ששינה דבר מהותי בפוליטיקה בישראל. אם כנים דברי שר האוצר יאיר לפיד כי מטרתו היא שינוי מהותי של מפת השלטון ושבירת החלוקה המכונה (בטעות) "התיקו הפוליטי" ואם הוא יתמיד במגמה הזו גם בשנה הבאה ובשתיים שאחריה – אזי אולי נשברה סוף סוף החלוקה המסורתית הזו וגושי קולות ינדדו ומשהו בחלוקה השבטית יתנוון ולא ישליך במישרין על החלוקה הפוליטית. 

ההלווייה

600 אלף (הארץ), 800 אלף (ערוץ 2), מיליון (ידיעות אחרונות), 4 מיליארד (יום ליום) – לא משנה כמה אנשים בדיוק היו בהלווייה של הרב עובדיה יוסף. פטירתו והכבוד שנחלק לו במותו ערבבו עזות את מימי הביצה והביאו אירוע מגזרי במהותו והגדרתו אל המקום הראוי לו בזירה הציבורית הכללית. כך טוב וכך ראוי.

אפשר לחלוק על דרכו של הרב עובדיה, על דעותיו ועל אמונותיו. אפשר שלא לתמוך במפלגתו. אבל אי אפשר להתעלם מסדר יומו של חצי עם. פשוט אי אפשר. ביומיים סביב פטירתו של הרב עובדיה בטלה המדינה כולה ממלאכתה ובת קול יצתה ואמרה: אשריך שזכית. בזכות גדולתך והתוקף הרב של ההערצה לה זכית, נתנרמלה המדינה ואולי אפילו התקשורת.

הסערה

יסלחו לי הקוראים בכל חלקי הארץ שהיו מחוץ לאירוע המכונן באמת של 2013, אבל סופת השלגים של לפני כשבועיים דרמטית יותר בעיני מרוב אירועי 2013.

קריסת המערכות, הכניעה לאיתן הטבע הזה, שינוי סדרי בראשית בעצם התרחשותה של סופה בלתי מצויה כזו יהפכו את השנה הזו לבלתי נשכחת. העם הזה, שיודע לפנות זירת פיגוע קשה בחצי יום ולהשיב עיר לנורמליזציה שעה אחרי שאוטובוס מתפוצץ במרכזה, עמד חסר אונים, עם מגבים ויעים וניסה לשבור שלג קפוא בגובה חצי מטר במקלות. טוב, זה לא הלך.

דנקנר

אבל מעל לכל, זאת הייתה, מבחינתי, ללא ספק השנה של דנקנר. ההיעלמות, הכאב, התרועה שנדמה פתאום, חבל, חבל מאוד. זה היה מוקדם מידי ומיותר מידי. אמנון דנקנר, אם לא הבנתם, אחד ומיוחד מבין אנשי התרבות שעזבו אותנו השנה. קול חכמתו חסר כל כך. אין יום שאני לא נזכר בו בגעגועים.