מכיוון שהייתי צעיר ובלתי מנוסה ועולם השירות הציבורי היה זר לי לחלוטין, אך טבעי שעיקר מרצי היה נתון ללימוד המערכת ולנבירה בתוך קרבי המנגנון השלטוני שעד מהרה התגלה כמעניין ומרתק לאין שיעור. למעשה, עד תום תקופת עבודתי לא ממש הצלחתי לפצח את הקודים של השירות הציבורי, אולם את השיעור המחכים והמקיף ביותר קיבלתי כבר בשבוע הראשון לעבודתי, הנה הוא לפניכם.
ובכן, ביום הראשון, לאחר סידור עסקי הניירת, החתימה על הטפסים וההיכרות הראשונית עם חדר מושבי ועם פינת העישון, נזקקתי לפעולה העיקרית המוטלת על עוזרים ויועצים בשירות הממשלתי: קבלת הטובין הבאים יחד עם התפקיד. טלפון סלולרי, מחשב נייד, כרטיס לחנייה ועוד מן הסוג הזה. לצורך אלה נשלחתי למנהל מחלקה מסויימת, שלצורך העניין נקרא לו מאיר. מאיר אביב. מאיר אביב היה שם חזק מאוד במסדרונות המשרד. על נקלה עליתי על הנקודה הזו, משום שבדרכי הארוכה במבוך המסדרונות והמעליות בואכה לשכתו, לא היה איש שלא ידע לכוון אותי אליו במדויק, תוך שהוא מוסיף אנקת הערצה חנוקה, מעוצם ההתרגשות על כך שעלה בידו לכוון עובר אורח אל לשכת האלוהים הגדול הזה. בסופו של דבר, הגעתי ללשכה. עדר מזכירות מפוהקות קיבל את פניי בחוסר חשק, רק כדי למלמל לעברי ש"מאיר איננו. תנסה מחר". למחרת, פתחתי את יום העבודה בביקור בלשכתו של מאיר, שהיתה שוב, כצפוי, סגורה ומסוגרת.
ביום השלישי מאיר היה. השעה היתה שתים עשרה בצהריים. את הדרך ללשכה כבר הכרתי היטב, אלא שריח מוזר עמד בחללו של המסדרון שהוביל אליה, ואני, שניחנתי בנחיריים ירושלמיים עזי הבחנה, הבנתי מייד במה מדובר. הריח, שהלך וגבר כל העת, הוביל אותי ללשכתו הפתוחה והפעילה של מאיר. תוך שניות אחדות עמדתי עין בעין מול תמצית מהותו המזוקקת של השירות הציבורי.
בפינה האחרת של החדר הבחנתי, מבעד לעשן, בשתי דמויות רכונות על שולחן נמוך. ביניהם ניצב, כצפוי, לוח שש בש. פנים לא ניתן היה לראות, אולם הנחתי שאחד מהם הוא בעל החדר. מאיר? שאלתי. מתוך הגב הקרוב אלי בקעה נהמה ממשלתית: "אאהה", או משהו דומה. מייד הבנתי שזה מאיר, ובנימוס הצגתי את עצמי בפני הגב והרציתי את מבוקשי. "אין בעיה", אמר הגב "תלך לסיגי, היא תסדר לך כל מה שאתה צריך. מרס!".
הלכתי לסיגי. דווקא סידרה, ואפילו במהירות. תודה סיגי, אמרתי, וכאמור עפתי למחנה יהודה.
נימוקי הזכייה
במסגרת עבודתי, היה עלי לכתוב נאומים לבוס שלי. ביום שלאחר התוודעותי הראשונה למאיר והסופריטו, הוטל עליי לכתוב נאום קצר לבוס, אותו יישא בטקס שהיה אמור להתקיים למחרת. כתבתי נאום יפה, וכיוון שהייתי עדיין טרי ומסור, לא הסתפקתי בכתיבה אלא הגעתי בעצמי לטקס. לא כי זה עניין אותי, אלא כדי ללמוד על אופן ביצוע הנאום על ידי הבוס. כך דרכם של כותבי נאומים. אתה צריך ללמוד אותו, לראות כיצד הוא מתחבר לטקסט שלך, לבחון את רגישויותיו ואת חולשותיו.
הטקס היה חלוקת פרסי העובד המצטיין לאותה שנה. הוא היה מרגש מאוד. חולקו פרסי הצטיינות למצטייני המחוזות, למצטייני המרחבים, למצטייני האגפים, הגפים, המחלקות והתחומים. בסוף, חולק גם הפרס העיקרי, למצטיין הארצי. החלק הזה נשמר לסוף, הוא היה שיאו של הערב. על הבמה ניצבו כל בכירי המשרד, זוהרים בחיוכים, וציפו לעלייתו של החתן, תוך כדי שהמנחה מקריא באיטיות חגיגית את נימוקיי הזכייה: "על השקעה רבת שנים ביעילות השירות, ביחסי אנוש מעולים וביצירת סביבת עבודה ידידותית ומושלמת".
להבדיל מיומיים קודם לכן, הפעם כן הצלחתי לחזות בפניו של חתן הפרס, שעלה לבמה חנוט בעניבה, מסורק וקורן מאושר. מאיר. מאיר אביב.